מעט מאורו של הדף היומי
הרב יהודה זולדן
תמיד שתיקה היא הודאה?
כאשר מכנים אדם בכינוי "ממזר" והוא צווח ומוחה על כך, וכאשר מכנים אותו "חלל" הוא שותק ואינו עונה, לדברי ר' יוחנן נחלקו בזה תנאים, האם שתיקתו היא הודאה שאכן חלל הוא, ואלמנתו תהיה פסולה להינשא לכהונה. תנא קמא סובר שכל כינוי שיש בו פסול שכינו בו אדם והוא שתק, שתיקתו כהודאה. אמנם הרמב"ן מסביר שזאת במקרה שיש לנו ספק על אותו אדם והוא שתק, אך אדם שלא ידוע לנו דבר עליו, איננו נפסל בשל שתיקתו. ר' מאיר סובר שרק כינוים שנכונותם תפסול אדם מלבוא בקהל כמו "ממזר", "נתין" "עבד", שתיקתו היא הודאה, אך אם כינו אותו "חלל" הוא כשר ואין שתיקתו הודאה, כי לא אכפת לו בכינוי זה, כי חלל רשאי לשאת כל אשה. ר' שמעון בן אלעזר סובר בשמו של ר' מאיר אחרת. כשקוראים לו "חלל" ושותק שתיקתו כהודאה, אך כשקוראים לו "ממזר" ושותק אין שתיקתו הודאה, כי מי שהוא ממזר הכל יודעים על כך, ואין צורך למחות בדבר שידוע לכל שאיננו נכון.
הרמב"ם (הל' איסורי ביאה יט, כב) פוסק שכל מי שמכנים אותו בכינויי פסול ושותק "חוששין לו ולמשפחתו ואין נושאין מהן אלא אם כן בודקין". אך הראב"ד שם חולק וכותב: "כל אלו שאמרו על שתיקתן שהם פסולים לא אמרו אלא בדורות הראשונים שהיו בית דין נזקקין לחרפות שאדם מחרף את חבירו. ...אבל עכשיו השותק על המריבה הרי הוא משובח, אא"כ קורין לו שלא בשעת מריבה".
החפץ חיים (הל' לשון הרע, כלל ז סעיף ב, באר מים חיים אות ג) כותב שאין להאמין לאדם המספר בגנות חברו כשהמגונה שותק גם אם טבעו להגיב, כי אולי התגבר עתה על טבעו, או שראה שבכל זאת יאמינו יותר למגנה מאשר לו, ולכן העדיף לשתוק. סוגייתנו עוסקת לדעת המחמירים בפסולים שאכן יש לבדוק אחריהם אבל עדין אין זה אמת, בו בזמן שבשעת מריבה, בודאי ששתיקתו אינה מאשרת דבר.
"ועל חטא שחטאנו לפניך בלשון הרע... וברכילות"
