מעט מאורו של הדף היומי
הרב יהודה זולדן
תשלומי אונס ומפתה נערה בתולה
התייחסות מיוחדת יש לאונס או למפתה נערה בתולה, זו שיש לה סימני נערה מגיל שתים עשרה עד ששה חודשים אחרי. "המפתה נותן בושת ופגם וקנס, מוסף עליו אונס שנותן את הצער" (כתובות לט ע"א). על הבושה שנגרם לנערה, על שפגם בה ובמעמדה, כל אילו לפי שומת בית הדין, וכן קנס שחייבה תורה – חמישים כסף (דברים כב, כט) שהם מאתיים דינר. האונס משלם גם על הצער הפיזי והנפשי שנגרם לנערה. לפי חכמים, התשלומים הללו משולמים לאבי הנערה, ולפי ר' שמעון הכסף שייך לאב או שהוא יכול להורישו לבניו- אחי הנערה, רק לאחר שהכסף הגיע לידיו (כתובות מב ע"א). הרמב"ם (הל' נערה בתולה ב, יד) פוסק כחכמים.
האם התשלומים שייכים לכתחילה לאביה, או שהם שייכים בעצם לנערה, אך מאחר ששבח נעורים לאביה, אביה זוכה בהם? הרב חיים מבריסק (על הרמב"ם שם יג) טוען שזו מחלוקת רמב"ם וראב"ד. במקרה ש: "אמרה לו אנסת אותי, והוא אומר לא, כי אלא פתיתי, הרי זה נשבע שבועת התורה על דמי הצער ומשלם בשת ופגם, שהרי הודה במקצת הטענה". הראב"ד חולק ולפיו אי אפשר לחייבו שבועה "לפי שאין כאן תובע, שהתשלומין אינן שלה". הרמב"ם סובר שזכיית האב בבושת ובפגם, בא מכח הבת, ועל כן ניתן לחייב את המפתה או האונס בשבועה, בעוד שלראב"ד האב הוא הבעלים של חיובי הבושת והפגם "והוא זוכה בחיוב זה מעצמו שלא ע"י זכות בתו כלל ואין החיוב בא כלל מכוחה".
באשר לתשלום הקנס: "האונס נותן מיד" לאבי הנערה על אף שנושא אותה לאשה ולא יכול לגרשה כל ימיו, "והמפתה – לכשיוציא", רק אם אינו נושא אותה לאשה. מסביר הרמב"ן (שמות כב, טו): שהמפתה חטא, "ובעבור שגם היא חטאה בדבר לא נתן עליו ענש שישאנה על כרחו ודי שישלם הקנס". אך מי שאנס, "דרך בני הגדולים לאנוס בנות הפחותים במעלה אשר אין להם כח כנגדם, ולכן אמר באונס ולו תהיה לאשה, על כרחו".
