מעט מאורו של הדף היומי
הרב יהודה זולדן

כפיה על צדקה

רבא שהיה גבאי צדקה, כפה את רב נתן בר אמי לתת ארבע מאות זוז לצדקה. שאל תוס', איך כפה אותו, הלא כלל בידינו שכל מצות עשה, שנאמר עליה בתורה שיש שכר על קיומה אין לכפות עליה, ובמצות צדקה נאמר: "למען יברכך" (דברים יד, כט)? תשובותיו: [א] רבא כפה אותו בדברים, שכנע אותו. [ב] בני העיר סיכמו בינהם על סכום קצוב בכל חודש, ועל סכום זה כפה אותו. [ג] בצדקה יש גם לאו "לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון" (דברים טו, ז).

רבנו ניסים (כתובות יח ע"א ברי"ף) כותב בשם הרשב"א ששניתן לכפות לשלם כסף לצדקה, אך לא לרדת לנכסים. הכסף משנה (הל' נחלות יא, יא) כותב שממונו של אדם משועבד לעשות ממנו צדקה, ולכן ניתן גם לרדת לנכסיו. בקצות החושן (חושן משפט סימן רצ ס"ק ג) כותב שדברי הכסף משנה נכונים, מאחר שאדם חייב לתת צדקה, וזה כמו כל חוב שבית דין יורדים לנכסיו על מנת לגבותו. "ואם כן ממון עניים שאצלו הוא כאילו חייב להם חוב ממש, אם כן זה שאנו כופין אותו היינו להחזיר לעניי עולם מה שחייב להם, ובזה ודאי אפילו מתן שכרה בצדו גם כן מוטל על הבית דין להחזיר מה שחייב כיון דנכסיו נשתעבדו". משמעות דבריו של הקצות, היא שמתן צדקה הוא לא רק נדיבות וחסד עם העני, אלא חובה משפטית, שהרי כסף הצדקה הוא רכושן של העני. בקהילות יעקב (בבא בתרא סי' ח) כותב על דברי הקצות, ששיעבוד נכסים זהו רק בממון שיש לו תובעים מוגדרים כמו בהלוואה, אך בצדקה אין תובע מוגדר אלא העניים ככלל.

מו"ר הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ"ל (שיעורים לבבא בתרא עמ' קה) הסביר "שבנוסף לדין צדקה רגיל שמחויב בו כל אדם לפי נדבת ליבו, ישנו חיוב נוסף של קופה של צדקה שפרנסי העיר קובעים אותו, ועליו לניתן לכפות, כפי שניתן לכפות את האדם לתת את כל מיסי העיר".