גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תשפ"ו-תשפ"ז, מדור "עלי הדף"
מסכת חולין
דף קלח ע"ב - קלט ע"ב
מצות שילוח הקן - האם צריך לחזר אחריה או לא?
לרגל התחלת פרק שילוח הקן נביא מחלוקת האחרונים בגדר מצות שילוח הקן, האם היא 'מצוה חיובית', שכאשר מזדמן לפני האדם 'אם על בנים', אזי גם כשאין לו צורך בבנים, מצוה עליו לשלוח את האם ולקחת הבנים, והנמנע מכך נחשב כמבטל מצות עשה, או שמא אינה אלא 'מצוה קיומית', כלומר, שדוקא כשרוצה לקחת את הבנים, הזהירה התורה (דברים כב, ו-ז) "לא תקח האם על הבנים שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך", אבל אם אין לו חפץ לא באם ולא בבנים, אין עליו חובת מצוה זו.
בשו"ת חות יאיר (סי' סז) נשאל בזה, ואחר שהביא הוכחות לכאן ולכאן מצדד להחמיר, וכלשונו: "לכן נראה לי דחייב להיטפל ולקיים מצות ה', ולא יהא אלא ספק שראוי לחוש ולהחמיר בכל דבר", ומטעים הדבר על פי מה שהאריך הזוהר הק' (תיקונים תקון ג כג.) בסוד המצוה, "שהוא כדי שהעוׂף אֵם העוׂפוׂת תצטער, ותפרח ממקום למקום לבקש את בניה, ועל ידי כך יתגלגלו רחמי המקום ב"ה על בניו שבגלות", כלומר, כי ע"ד סוד נועדה מצוה זו לעורר רחמי המקום ב"ה על בני ישראל בגלות [והרי תוכן דברי הזוה"ק: כי כששולחים את האם מעל הבנים והיא פורחת ממקום למקום ומצטערת ובוכה, וכן האפרוחים צועקים ובוכים, עי"ז מתעורר רחמים למעלה בשמים, וכל המלאכים הממונים על הציפורים בוכים על הציפורים שלהם שנתגרשו ממקום מנוחתם, ואומרים להקב"ה למה גזרת על ציפור זו לגרשה מקנהּ, ואז מתעורר הקב"ה ואומר: כל המלאכים הממונים מלמדים זכות על הציפורים שלהם, למה אין מי שיעורר רחמים על בני בכורי ישראל וכו', יעו"ש].
מאידך גיסא, הביא ה'פתחי תשובה' (יו"ד סי' רצב סק"א) בשם ה'משנת חכמים' (הל' יסוה"ת סי' א צפנת פענח אות ה): "דכמו שאמרו בציצית דליכא עונש כי אם בעידן ריתחא, הוא הדין בזה אם רואה קן ואינו נזקק לשלח את האם מענשי ליה בעת ריתחא, אבל ליכא עונש כמו בעובר על מצות עשה המוטל עליו, דמצות עשה היינו אם לקח האם והבנים", כלומר, שהיא מצוה קיומית, דוגמת מצות ציצית, שהנמנע מלקיימה אינו נחשב כמבטל מצות עשה, ולכן אינו נענש כי אם בעידן ריתחא (עי' מנחות מא.), כי גדר מצות שילוח הקן הוא - שאם רוצים לקחת את הבנים חובה לשלוח תחילה את האם, אך אם נמנעים מלקחת לא את האם ולא את הבנים, לא נחשב כעובר על מצות עשה.
ואמנם חקירה זו יסודתה בדברי הראשונים, ונביא דברי הרבינו בחיי במצוה זו (פר' כי תצא כב, ז): "ומצוה זו מן המצוות המקובלות, והחכמים ז"ל תיקנו ברכה בכולן ולא תיקנו בזו, לפי שאינה מצוה מחויבת כמו שאר מצוות, ואינו חייב לחזר אחריה במכוון, אלא כשיזדמן לו, וזהו לשון 'כי יקרה'; ועוד, שאינו חייב בשילוח אלא כשהוא רוצה ליקח הבנים", כלומר, מצוה זו מלבד שאין חובה לחזר עליה בהרים וגבעות למצוא קן בכדי לקיימה (עי' במכילתין קלט:), אלא גם כשנזדמן לידו קן "אינו חייב בשילוח אלא כשהוא רוצה ליקח הבנים". ולדבריו יתכן שהנמנע מלשלוח את האם כשאינו רוצה לקחת הבנים, גם אינו נענש בעידן ריתחא - ואינה כמצות ציצית, כי יתכן שאין אז שום מצוה וחיוב. (ולענין הברכה, יצויין כי אכן מצינו בראשונים שגם במצות שילוח הקן נתקנה ברכה. עי' רוקח הל' ברכות סי' שסו; 'תמים דעים' להראב"ד סי' קעט; שו"ת הרשב"א ח"א סי' יח; ארחות חיים הל' ברכות סי' עב. וע"ע בפ"ת שם סק"ב. ואכמ"ל).
גם בחידושי הר"ן במכילתין (קלט. ד"ה וקיומי) מצינו שמצות שילוח הקן לא נחשבת כמצוה חיובית כלל, ולכן כתב שאין בכוח מצות עשה זו לדחות שום מצוה מפניה, ולא נדון במצוה זו הכללים של 'עשה דוחה לא תעשה'. גם לפי דבריו נראה שדרגת מצוה זו קלה יותר ממצות ציצית, שהרי במצות ציצית נאמר הכלל של 'עשה דוחה לא תעשה' (עי' יבמות ג:), ועל כרחך שבמצוה זו הנמנע מלקחת לא האם ולא את הבנים, אין בידו שום נדנוד של חטא כלל.
ה'חתם סופר' בתשובותיו (או"ח סי' ק) דן בדברי ה'חות יאיר', ומסיק: "אמנם בתשו' חות יאיר סיים טעם בשם ספר הזוהר בשילוח האם, לעורר ייללת אימא עילאה על בניה, אם כן מצוה להדר אחר קן כדי לעורר רחמי אימא עילאה על בניה...", והמשיך ומעורר על דבריו: "אך ש"ס דילן על כרחך לא סבירא ליה הכי, דהרי להנ"ל תינח בזמן שאין בית המקדש קיים, אך בזמן שביהמ"ק קיים, כגון בימי דוד ושלמה דסיהרא קמה בשלימותיה, ואם הבנים שמחה, ומכל שכן לעתיד לבא במהרה בימינו, מאי איכא למימר".
ובספר אמרי יוסף (פר' כי תצא) העיר שנעלמו ממנו דברי התיקונים (שם), שרבי אלעזר, בנו של רשב"י, שאל לאביו על כך, וכלשונו: "קם רבי אלעזר ואמר, והא קדם דגלו ישראל ושכינתא, במאי הוו מקיימין שלוח הקן, אמר ליה רבי שמעון, ברי, בגין לאתערא רחמין על אינון נפשין ורוחין ונשמתין, דהוו אזלין בגלותא בגלגולא מתתרכין מגופיהון דאתחרבו". והמבין יבין בסודם של הדברים.
אכן, גם בדברי החת"ס מצינו רמז ששייך ענין של התעוררות רחמים גם בזמן שבני ישראל שרוים על אדמתם, ואפ"ה מעיר על דברי החות יאיר: "ואם נדחוק בזה דמכל מקום צריכא התעוררות לעילא [כלומר, שגם בזמן שביהמ"ק קיים שייך ענין של התעוררות רחמים למעלה], אם כן ריש פרק שלוח הקן (קלח:) דתנן 'שילוח הקן נוהג... בפני הבית ושלא בפני הבית', ומסיק בש"ס שהוא 'שלא לצורך' ע"ש [כלומר, בבא זו נשנית שלא לצורך, כי פשיטא שנוהגת בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית], וקשה הא צריכה רבה כנ"ל, דהוה סלקא דעתא אמינא בפני הבית לא יצטרך לשלח [כי אין מקום להתעוררות רחמים למעלה], קמ"ל [שגם אז שייך מצוה זו], אלא על כרחך ש"ס דילן לא סבירא לן כזוהר הנ"ל, וידוע היכי דפליגי הנגלה עם הנסתר אין לנו עסק בנסתרות והנגלות לנו ולבנינו".
בחלק הוקדם הבאנו חקירה - שיסודתה בדברי הראשונים - במהות מצות שילוח הקן, אם היא מצוה חיובית, המחייבת כל אדם שרואה אם הרובצת על אפרוחים או ביצים לשלח את האם, גם כשאינו רוצה לקחת את הבנים לעצמו, או אינה כי אם מצוה קיומית, ואין חובה לשלח את האם רק כשברצונו לקחת את הבנים, ואם לאו, אינו מצווה לשלח את האם. אנו ממשיכים במה שדנו המפרשים מכמה מקומות בפרק שילוח הקן אודות חקירה זו.
נפתח אמרינו בדברי הר"ן שמדבריו מוכח שהיא 'מצוה קיומית'. הנה איתא בגמרא (קלח ע"ב): "אמר רבינא, הלכך עוף טהור שהרג את הנפש פטור משלוח, מאי טעמא, דאמר קרא 'שלח תשלח את האם' - במי שאתה מצווה לשלחו, יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו", כלומר, אין חובת שילוח הקן רק בצפור שראוי' לשלחה למקום הפקר ואין כל איסור בדבר (עי' תוד"ה יצא). בהמשך מבואר בגמרא שדין זה נאמר בצפור כזו שחייבת סקילה ו'לא גמר דיניה ובעי לאתוייה לבי דינא וקיומי ביה 'ובערת הרע מקרבך', והיינו, שהצפור עדיין משוחררת ולכן עודנה רובצת על אפרוחים, וחובה להביאה לבית דין בכדי לדונה ולסוקלה – ולבער הרע מקרבנו, ולכן נמנעים מלשלחה הפקר מחמת מצות שילוח הקן.
ומביא הר"ן בחידושיו, שיש שהקשו, מדוע נדחית מצות שילוח הקן החמורה, הכלולה ממצוות עשה ולא תעשה, מכח מצות 'ובערת הרע מקרבך' - שאינה אלא עשה בלבד, ולכאו' עדיף לקיים מצות שילוח הקן ולדחות קיום מצות 'ובערת הרע מקרבך': "ותירצו, דעשה ד'ובערת' עדיף טפי, מפני שזה על כרחו מצוה עליו לבערו, אבל 'שילוח' מי הוה מצוה המוטלת עליו, הרי אם לא רצה ליקח הבנים פטור מלשלח, והילכך עשה כי הא לא דחי אפילו לאו גרידא". יסוד הדברים הוא, כי מאחר שמצות שילוח הקן אינה מצוה חיובית, בעוד שמצות 'ובערת הרע מקרבך' - חובה גמורה היא, בודאי שנדחית מצות שילוח הקן מפניה.
אכן, בהמשך הרבה הר"ן לתמוה על עצם הקושיא, וז"ל בתו"ד: "ותמהני, דאפילו עשה ולא תעשה לא דחי עשה, ואנן אמרינן דאתי עשה ודחי לא תעשה גרידא, אבל עשה דידחה עשה ואפילו דאלים דאית ביה לאו לא, וצ"ע". כלומר, לא מצאנו באף מקום שנדחה קיום מצות עשה בקום ועשה בגלל מצות עשה אחרת - ואע"פ שחמורה ממנה, ובכן פשוט הדבר שאין דוחים בקום עשה העשה של 'ובערת הרע מקרבך', בגלל קיום מצות שילוח הקן, ודחייה זו תעלה יפה גם אם נחליט שמצות שילוח הקן היא מצוה קיומית, כי סוף סוף אין דוחים מצות עשה בקום ועשה בגלל מצוה אחרת (ראה בארוכה בשו"ת קול אריה סי' פא).
כבר הבאנו דעת ה'חוות יאיר' (סי' סז) שהיא מצוה חיובית, ואחת ההוכחות שהביא לכך היא מהא דאיתא בגמרא (קלט:): "תנו רבנן, 'כי יקרא קן צפור לפניך', מה תלמוד לומר, לפי שנאמר 'שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך', יכול יחזור בהרים וגבעות כדי שימצא קן, ת"ל, 'כי יקרא' – במאורע". כלומר, כי סלקא דעתך לומר שחובה לחזר למצוא קן גם במקומות רחוקים, ולכן אמרה התורה 'כי יקרא', שרק 'במאורע' – כשמזדמן קן לפני האדם חלה מצוה זו. הרי שבעצם חובה המצות היא חובה גמורה ממש, וכאשר מזדמן קן לפני האדם חובה לשלוח את האם, ולא מיעטה התורה כי אם שלא נצטרך להרחיק נדוד בכדי לקיים מצוה זו, דאי נימא שאינה אלא מצוה קיומית "מהיכא תתי לן למימר שיחזור בהרים, שהרי אפילו במאורע יכול להניחה ולילך לו", ומוכח מזה שחובה גמורה היא, ושפיר סלקא דעתך שחובה לחזור גם בהרים וגבעות למצוא קן, אלא ממה שנאמר 'כי יקרא' למדים שחובת המצוה אינה כי אם כאשר כבר הזדמן קן לפני האדם (עי' ערוה"ש יו"ד סי' רצב ס"א).
והאחרונים (ראה שו"ת קול אריה שם; דבר אברהם ח"ב סי' ח אות כא; חי' הגרז"ר סי' מח ועוד) דחו הוכחה זו, כי אכן בהוה אמינא סברה הברייתא שהמצוה היא חיובית, המחייבת גם אדם שאינו רוצה את הבנים, ושפיר סלקא דעתך שחובה להרחיק נדוד בהרים וגבעות בכדי לקיים המצוה, אך במסקנא – אחרי שגילתה התורה ואמרה 'כי יקרא', משתנה כל ההבנה במהות המצוה, כי לכן אמרה התורה 'כי יקרא' - 'במאורע', משום שהמצוה היא שרק כשמזדמן לפניו קן ורוצה לקחת את הבנים.
הבנה זו מבוארת בהדיא ב'מאירי', וז"ל: "מצות שלוח הקן אינה מצוה שיהא צריך לחזר אחריה, ר"ל, שאם ימצא לו קן שיטול את הבנים כדי שיקיים מצות שלוח באם, או שיחזר אחר מצוה זו בהרים וגבעות, אלא לכשיזדמן לידו יקיים שנאמר 'כי יקרא'". הרי שממה שנאמר 'כי יקרא' למדים שאין בזה מצוה חיובית.
החזון איש (יו"ד הל' שילוח הקן סי' קעה אות ב) מסיק גם כן שמצוה זו אינה אלא מצוה קיומית, והתיחס גם כן להוכחת ה'חוות יאיר', וכתב: "והא דאמר... יכול יחזור בהרים כו', לאו למימרא דכי יקרא חייב, אלא אי הוי אמרינן יחזור בהרים היה כל אדם חייב פעם אחת בחייו לקיים מצות שילוח, אבל השתא 'כי יקרא' לא קרינן רק אם רוצה ליקח הבנים". כלומר, כי אכן בהו"א סברה הברייתא שמצוה זו חיובית היא, ולכן לפחות פעם אחת במשך חייו של האדם חובה עליו לקיים המצוה, ולהרחיק נדוד בכדי לחפש קן. אכן, לאחר שאמרה התורה 'כי יקרא', אנו למדים שחובת המצוה אינה כי אם כשרוצים לקחת את הבנים, ולכן אין חובתה רק 'במאורע' – כשהזדמן.
העתקנו דברי החזו"א בגלל החידוש שבדבריו, שגם לפי ההו"א ישנה גם כן קצבה לחובת המצוה, וכלשונו: "היה כל אדם חייב פעם אחת בחייו לקיים מצות שילוח", והיינו, כי גם לפי הסוברים שמהות המצוה היא חיובית, בוודאי שאין חובה לקיימה דבר יום ביומו, כמו מצות קרי"ש ותפילין, וכזאת לא יעלה על הדעת שחובתה תמידית, אלא שיש מקום לומר שעכ"פ פעם אחת במשך החיים חובה על האדם לקיים המצוה.
