הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטויים: "הלכה כבתראי"; "סתמא דהש"ס"; "סתמא דגמרא"; "סוגיא כוותיה" 

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

בכורות ג ע"א

וכמה תהא שותפות של עובד כוכבים, ותהא פטורה מן הבכורה? אמר רב הונא: אפילו אזנו;
מתקיף לה רב נחמן: ולימא ליה שקיל אזנך וזיל איתמר; רב חסדא אמר: דבר שעושה אותו נבלה, ורבא אמר: דבר שעושה אותו טריפה. במאי קמיפלגי? בטריפה חיה, למאן דאמר דבר שעושה אותו טריפה, קסבר: טריפה אינה חיה, ולמאן דאמר דבר שעושה אותו נבלה, אבל טריפה - חיה, אמרוה רבנן קמיה דרב פפא: הא דרב הונא, ורב חסדא ורבא: לא פליגי, הא - בו, הא - באמו; אמר להו רב פפא: מאי שנא בו - דבעינן כל בכור - וליכא; אמו נמי, בעינן +שמות ל"ד+ כל מקנך תזכר, וליכא! אלא, לא שנא. מתקיף לה מר בר רב אשי: מאי שנא מנפלים דאף על גב דלאו בני חיותא נינהו - קדשי, דאמר מר: +שמות י"ג+ פטר שגר בהמה - שגר בבהמה! התם, כיון דלא עריבו בהו חולין, קרינא בהו בבהמה כל בכור, הכא - כיון דעריבו בהו חולין, לא קרינא בהו כל בכור. ר' אלעזר לא על לבי מדרשא, אשכחיה לרבי אסי, א"ל: מאי אמור רבנן בי מדרשא? א"ל: הכי אמר רבי יוחנן: אפי' מום קל.

רא"ש מסכת בכורות פרק א סימן ב:

והילכתא כרב הונא דר' יוחנן סבר כוותיה דאמר אפילו מום קל.
וכן רב מרי דלקמן דהוי מקני אזנייהו עובדי כוכבים ולא נענש אלא בשביל הפקעה.
וכן סתמא דהש"ס לקמן בפרק בתרא (דף נג א) קאמר וליקני אזנייהו לעובדי כוכבים כי היכי דלא ליקדוש.

 1.
רב חסדא ורבא חולקים על רב הונא וכן להיפך – כך משמע ממסקנת הסוגיה. בפשטות, ההלכה צריכה להיות כמותם כנגד רב הונא גם בגלל שהם "רבים" נגד "יחיד" וגם בגלל שרבא נחשב כ"בתראי" [הוא האמורא המאוחר מבחינה כרונולגית] והלכה צריכה להיות כמותו. בכל זאת ההלכה היא כרב הונא.

2.
רא"ש מסכת בכורות פרק א סימן ב:

והילכתא כרב הונא דר' יוחנן סבר כוותיה דאמר אפילו מום קל.
וכן רב מרי דלקמן דהוי מקני אזנייהו עובדי כוכבים ולא נענש אלא בשביל הפקעה.
וכן סתמא דהש"ס לקמן בפרק בתרא דף נג א) קאמר וליקני אזנייהו לעובדי כוכבים כי היכי דלא ליקדוש.

מסביר הרא"ש שהלכה כרב הונא משלושה נימוקים:

3.1
גם רבי יוחנן סובר כמו רב הונא. וההסבר הוא [כנראה] שממילא יש כאן שני חכמים "נגד" שני חכמים ואין הכרח לפסוק כרב חסדא וכרבא דווקא. ועדיין קשה, שהרי רבא הוא "בתראי" לעומת רבי יוחנן והלכה צריכה להיות כמותו.

אולי לכן הרא"ש מוסיף נימוקים:

3.2
"רב מרי" - בהמשך הסוגיה - גם סובר [על ידי "הלכה למעשה"] כרב הונא. היו שני חכמים בשם "רב מרי", רב מרי א' דור שני שלישי תלמיד ר' יוחנן, והיה גם רב מרי בריה דרב חסדא שהיה גיסו של רבא. בסוגייתנו כנראה מדובר ברב מרי הראשון כי לא יתכן שאם היה בנו של רב חסדא שיחלוק עליו בסוגייתנו. ואם היה תלמיד של רבי יוחנן מובן מדוע הוא סובר כמותו.

3.2.1
אבל עדיין קשה: הרי רבא נחשב כ"בתראי" והלכה צריכה להיות כמותו. ובעיקר, לפי שיטות הפוסקים ש"הלכה כבתראי" גם כשמדובר ב"יחיד" נגד "רבים". ואולי הרא"ש חולק על כלל זה וסובר, שמכיון שיש "רבים" - רב הונא ורבי יוחנן ורב מרי - הלכה כמותם נגד רבא ורב חסדא, למרות שרבא נחשב כ"בתראי".

3.3
והרא"ש, מביא נימוק שלישי להכריע שהלכה כרב הונא: "סתמא דהש"ס" סובר כרב הונא. הוא מביא את הגמרא בפרק האחרון של מסכתנו, שמתייחסת לדין של רב הונא כדבר מובן מאיליו. אפשר לומר, שכוונתו בביטוי "סתמא דהש"ס" כאן דומה לגדר של "סוגיא כוותיה" [ושונה מהביטוי "מדשקיל וטרי אליביה"], שמתייחסת לדין מסויים – של רב הונא – כנתון ברור.

4.
ונראה, שהנימוק השלישי הוא הנימוק העיקרי של הרא"ש, וכנראה כוונתו בשני הנימוקים הראשונים הוא לתת את הבסיס לנימוק השלישי. כלומר, "סתמא דהש"ס" פסק כרב הונא בגלל שני הנימוקים הראשונים שהובאו בדברי הרא"ש.