סקר
איך אתה מתחיל את הסבב החדש?
בהתרגשות
כחלק משגרת היום
בתקוה שאתמיד
איך אפשר להפסיק?


 

מחלוקת בפנים כפולות / אלכס טל

בכורות ד ע"ב - ה ע"א

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

  

מחלוקת ארצישראלית בנושא קידוש הבכורות במדבר מועברת לבבל בשני נתיבים שונים, ודיונים סותרים בעניינה משולבים לסוגיה אחת. העריכה המאחדת לא טשטשה לחלוטין את הבדלי המסורות


וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶה לֵּאמֹר. וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם. כִּי לִי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי ה' (במדבר ג, יא-יג).

מצוות נתינת הבכור לה', המבוטאת לאחר חטא העגל בפדיונו, קשורה בטבורה למכת בכורות ולזיכרונה. ככזאת, היא נכללת במערך שלם של מצוות שטעמן הוא "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ". זיכרון זה זמנו בכל עת, והוא כולל כמובן את תקופת המדבר ונדודיו. עם זאת, יש בפרשת הבכור גם מימד של נתינת ה'ראשית' לה', המשותף למצוות הביכורים: "כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם" (שמות לד, כ). זמנן של מצוות אלו הוא משעת הכניסה לארץ והן קשורות לאדמתה. מה אם כן דין הבכור; האם חיוב נתינתו לה' חל גם במדבר, או שמא רק משעת הכניסה לארץ?

שאלה זו נתונה במחלוקת האמוראים המרכזיים ביותר בארץ ישראל – ר' יוחנן וגיסו ריש לקיש. זו, וסוגיית התלמוד שעליה בבכורות ד ע"ב – ה ע"א, מובאת במסגרת (בתרגום חלקי), ואל סעיפיה הממוספרים נתייחס להלן. עיון בסוגיה מעלה קושי כְּבד-משקל המרמז על התהוותה, ולכך נייחד את השורות הבאות.


 

קושיות סותרות

ארבעה חלקים לסוגיה; בראשון מוצגת מחלוקת האמוראים עצמה, ונימוקיהם המעוגנים בפסוקי התורה. בהמשכו של חלק זה מובאות שתי קושיות: האחת על ריש לקיש, והשנייה תלויה בחילוק מסורות, או על ריש לקיש או על ר' יוחנן. שתי קושיות אלו פותחות במונח 'איתיביה' (= השיבוׂ), המורה על כך שאלו קושיות שנשאלו בפועל על ידי ר' יוחנן לריש לקיש.

גם בחלק השני מוקשה ריש לקיש, אך הפעם תחת מונחים שונים: 'תא שמע' (=בוא ושמע) ו-'מתקיף'. לקושיה הראשונה (2.1) משיב רב נחמן בר יצחק, בן הדור הרביעי בבבל, ואילו את הקושיה השנייה שואל ומשיב רב פפא, בן הדור החמישי שם. ברור, אם כן, שמדובר בשני חלקים נפרדים, כאשר הראשון 'אותנטי', היינו שיצא מפי בעלי המחלוקת עצמם בארץ ישראל, ואילו השני שייך לסוף תקופת האמוראים בבבל – מרחק של מאות שנים ומילין.

שני החלקים האמורים שונים זה מזה לא רק בזמנם ומקומם, אלא גם במהותם; בחלק הראשון, ה'אותנטי', מקשה ר' יוחנן על דעת ריש לקיש שהבכורות לא קדשו כלל במדבר, ועל זאת עונה לו ריש לקיש מה שעונה. לעומת זאת, בחלק השני מציג רב פפא פתרון המשנה את דעת ריש לקיש: 'קדשו (במדבר) ופסקו . אם אכן זו דעתו האמיתית של ריש לקיש, לא ניתן להבין את קושיית ר' יוחנן עליו מהחלק הראשון. במילים אחרות, החלק השני של הסוגיה, זה הבבלי והמאוחר, אינו יכול לדור בכפיפה אחת עם הראשון!

כבר התוספות על אתר חשו בבעייתיות זו (ד"ה 'אלא'): 'למסקנא זו לא נאמרו הני תיובתא דלעיל'. במילים אלו אין תירוץ אלא הצגת עובדה – זו שכבר אמרנוה: מסקנת רב פפא לא תואמת את ה'תיובתות'. תוספות מעירים כי מקרים דומים יש ברחבי התלמוד, ואחת ההפניות היא לסוגיה במסכת יבמות לה ע"ב. ואכן, גם שם מדובר על מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש, גם שם הם מקשים האחד על השני תחת המונח 'איתיביה', וגם שם מתרץ אמורא בבלי מאוחר, אביי, קושיית 'מותיב'. ושוב, תירוצו של אביי אינו תואם את קושיות בעלי המחלוקת עצמם! כדרכם, מעירים תוספות גם בסוגיה זו על הבעיה, אך תשובתם חריפה בהרבה (ד"ה 'כולי עלמא'): 'הא דקאמר לעיל 'איתיביה...', לא היו הדברים מעולם'. כלומר לדעת אביי, הקושיות והתירוצים המוצגים כמוצא פיהם של ר' יוחנן וריש לקיש, לא באמת נאמרו על ידם – ולהד"מ!
 

מסורת לא ידועה

הצעת תוספות מרחיקת לכת. כאשר התלמוד שם בפי אמורא דברים שלא באמת יצאו מפיו הוא משתמש בביטויים אחרים כגון 'אמר לך X'. אם אנו מקבלים את ייחוס דברי האמוראים כלשונו, אין כל סיבה לפקפק בייחוס קושיותיהם ההדדיות. אכן, לעתים מתקנים האמוראים את דברי קודמיהם או מעלים מסורות אחרות, אך תמיד ייעשה הדבר במודע ובמפורש. קשה מאוד לייחס לאמוראי בבל ערעור כה גדול על דברי קודמיהם ללא כל אמירה מפורשת.

בעקבות עיון בסוגיות בכורות ויבמות שלעיל, ובסוגיות אחרות שגם בהן תופעה דומה ביחס לר' יוחנן וריש לקיש, דומִֶה שניתן לזהות עובדה העשויה להסביר את הסתירה הפנימית בדרך אחרת. בשתי סוגיות אלו הסתירה לקושיות האמוראים הקדומים מגיעה רק באותו חלק בבלי המאוחר להם בעליל. במקרים אלו ובדומים להם, ניתן להבין את קושיית האמוראים המאוחרים כצמודה למחלוקת הקדומים להם, ללא הקושיות ה'אותנטיות' המפרידות ביניהן. במקרה שלנו, ניתן לחבר את סעיף 2.1 ל-1, בלא שתיווצר צרימה כלשהי בשטף התלמודי.

על רקע זה ניתן להציע כי חלקים 1.1, 1.2 לא היו ידועים לרב נחמן בר יצחק ולרב פפא, והם אמרו את דבריהם ישירות על מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש. לניתוח זה, קושיות אמוראי ארץ ישראל אהדדי, 1.1, 1.2, שייכות לסוגיה ארצישראלית שעברה לבבל בצינור אחר מזה של רב נחמן בר יצחק ורב פפא, ובמקביל לו.
 

צינורות מקבילים

עיון בשני החלקים האחרונים של הסוגיה מחזק ניתוח זה.

חלק 3 מבקש להבין את טעמו של ר' יוחנן לכך שקדשו בכורות במדבר. על כך עונה האמורא הארצישראלי ר' אלעזר (בן פדת, דור שלישי) שר' יוחנן ראה חיזוק לדעתו בחלום. זו עדות של חכם שלמד מפי ר' יוחנן, ויש להניח ששמעה ישירות מפיו.

בחלק האחרון של הסוגיה, 4, חוזרת הסוגיה לבבל, והפעם לדור השישי של אמוראי בבל – רב אשי ורב מרדכי. רב מרדכי אומר לרב אשי שלפי מסורת רבותיו, ייחוס מחלוקת האמוראים הפוך: 'ר' יוחנן אמר לא קדשו בכורות במדבר, וריש לקיש אמר קדשו בכורות במדבר'. רב אשי מקשה על כך בצדק רב: אם כך צריך להפוך גם את ה'איתיביה' ואת עדותו של ר' אלעזר על ר' יוחנן באופן שיתאים למסורת ההפוכה. ושינוי כה דרסטי בודאי לא ניתן לעשות!

רב אשי וגם רב מרדכי אינם מזכירים כלל את רב נחמן בר יצחק ואת רב פפא. לא זו אף זו: תשובת רב מרדכי עצמו לרב אשי דומה להפליא לתשובת רב פפא עצמו: את דברי ר' יוחנן 'לא קדשו' יש להבין בדיוק להיפך – 'לא הוצרכו ליקדש', כיוון שהיה רצף של קדושה בין מצרים לבין המדבר. תשובה זו שווה במהותה לתירוץ רב פפא, 'ר' יוחנן אומר קדשו ולא פסקו'. אכן, כך מבין חוקר התלמוד הדגול רא"ש רוזנטל המנוח, במאמר שיצא לאחר מותו (מסורת הלכה וחידושי הלכות במשנת חכמים, תרביץ סג (ג), עמ' 373 - וראו שם את ניתוחו המאלף לביטוי 'חייב אדם לומר בלשון רבו'). אם אכן כך הוא, רב מרדכי לא היה מודע לדברי רב פפא, וחלק 4 אינו תלוי בחלק 2 (כמשוער ע"י ח' אלבק, מבוא לתלמודים, עמ' 538 הע' 24). אם רב מרדכי ורב אשי לא היו מודעים לדיונם של רב נחמן בר יצחק ורב פפא, הרי שסביר שגם ההיפך הוא הנכון, כדברינו.

סוגייתנו מציגה אם כן מחלוקת אמוראים ארצישראלית קדומה, ושתי סוגיות בבליות עליה. לראשונה, המאוחרת יותר – רב מרדכי ורב אשי - מסורת הכוללת את קושיות ר' יוחנן וריש לקיש אהדדי (חלקים 1, 3-4). לשנייה, זו של רב נחמן בר יצחק ורב פפא, לא הגיעו קושיות אלו, אלא רק המחלוקת עצמה (2). עריכה מאוחרת היא שצירפה בשׂוּם שׂכל את שתי הסוגיות, אך ללא יכולת לטשטש את אי-התאמתן היסודית.



תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר