מעט מאורו של הדף היומי
הרב יהודה זולדן

שכר דיינים ואברכים

קרנא היה דיין, אך מלאכתו הקבועה- יינן, מריח וטועם באוצרות היין. השכר עבור עשית הדין היה שכר בטלה. רב הונא היה עובד בשדה, וכשהיו רוצים שידון, היה מבקש מבעלי הדין שימצאו לו מחליף בעבודת השדה. בדוגמאות אילו ונוספות הסתייע הרמב"ם (פירוש למשנה אבות ד, ו) בטיעונו שהתנאים והאמוראים התפרנסו מיגיע כפם ולא התפרנסו מהציבור. הרמב"ם (הל' תלמוד תורה ג, י) קבע: "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה... וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות".

יש שסברו שאמנם הרמב"ם צודק עקרונית, ואין לעשות את התורה קרדום לחפור בה (אבות שם), אך כיום בשל מיעוט לומדי התורה, והקשיים ללמוד ללא הבטחת הכנסה קבועה – מלגה, יש להתיר לאברכים לקבל תמיכות שמקורן בתרומות פרטיות ובתקציבים של רשויות שלטוניות. לקרנא ולרב הונא היה אכן מקצוע, (שו"ת תשב"ץ חלק א סי' קמז), אך מי שאין לו מקצוע, והוא לומד תורה או דן דינים, מותר ליטול שכר מהציבור, כמו דייני הגזירות שנטלו שכרם מתרומת הלשכה (תוס' כתובות קה ע"א ד"ה גוזרי). גם הרמב"ם (בהל' שקלים ד, ז) כותב: "מגיהי ספרים שבירושלים נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, דיינין שדנין את הגזלנין בירושלים נוטלין שכרן מתרומת הלשכה". אולי יש ללמוד מכאן, שאף הרמב"ם יסכים שאם שכרו של התלמיד חכם בא מקופת הציבור ומרצונו, וכמו תרומת הלשכה, אזי הוא רשאי לקחת. הרמב"ם שלל את האפשרות שתלמיד חכם יתבזה כשיקבץ כסף מן הקהל בטיעון שעל הציבור לפרנס אותו, אך לא כששכרו או המילגה ניתנת בצורה מכובדת וקבועה. בנוסף מקובל כיום להעניק מילגות לימודים לתחומים רבים, ואין סיבה שלומדי תורה לא יקבלו מילגה. (בהרחבה, ראה בספרי: שבות יהודה וישראל, "פרנסת תלמידי חכמים מכספי ציבור", עמ' 436-421).