הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטוי: "בתר דשמעיה... קבלה ממנו";
אמוראים: "רבי יוחנן וריש לקיש"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא; אמוראים]
חולין קלט ע"א
"...דריש לקיש אדריש לקיש לא קשיא, הא מקמי דשמעיה מר' יוחנן רביה, הא לבתר דשמעיה מר' יוחנן רביה.
1.
רש"י מסכת חולין דף קלט עמוד א:
הא מקמי דשמעיה מר' יוחנן רבו - הוה קים ליה כיון דמרדה פקעה לה קדושתה ובתר דשמעיה מרבי יוחנן דתריץ ליה לה' הארץ ומלואה קבלה ממנו ומשום הכי פטור במקדיש ואבד.
2.
גליון הש"ס לרע"א מפנה לחולין דף לט.
חולין לט בגמרא:
"... בשלמא פנים לר"ש בן לקיש לא קשיא: הא מקמי דשמעה מרבי יוחנן, הא לבתר דשמעה מרבי יוחנן, אלא חוץ קשיא לרבי יוחנן!"
שני הניסוחים בשתי הסוגיות דומים. אלא שבסוגייתנו מודגש "רבי יוחנן רביה" – רבי יוחנן היה רבו של ריש לקיש.
3.
משמע לכאורה, שתמיד כשיהיה קושי על ריש לקיש ממשנה או מברייתא נאמר שדבריו נאמרו לפני שידע את דברי המשנה, אבל אחר כך חזר בו.
4.
רש"י מסכת חולין דף לט עמוד א:
בשלמא פנים לר"ל לא קשיא - דאיכא למימר מקמי דשמעה להך מתניתין מרבי יוחנן רביה הוה פליג אסברא דרביה ואמר מסתברא דלא ילפינן
ולבתר דשמעה להך מתניתין מרבי יוחנן רביה וידע דלאו סברא דרבי יוחנן רביה אלא מתניתא הוא דגמרינן פסול מפיגול איכא למימר דהדר ביה להכי נקט רבי יוחנן משום דרביה הוה ואגמריה משנה וברייתא,
ל"א [לשון אחר] לבתר דשמעה לרבי יוחנן רביה דפליג עליה ואמר מחשבין איכא למימר דהדר ביה.
לפי ההסבר הראשון ריש לקיש לא הכיר את המשנה וכששמע אותה, וידע שדברי רבי יוחנן אינם סברא של עצמו אלא "משנה" – חזר בו. זהו חידוש גדול שהוא לא הכיר את המשנה. אמנם, לגבי ברייתות הדבר מקובל שאמוראים לא הכירו או כולם ["משנה"/"ברייתא"].
4.1
לפי ההסבר השני מדובר שריש לקיש השתכנע מסברתו של רבי יוחנן ולכן חזר בו.
5.
תוספות מסכת חולין דף לט עמוד א:
הא מקמי דשמעיה מר' יוחנן - תימה מאי תירוץ הוא זה שמתרץ שאמר ריש לקיש קודם שלמד המשנה.
6.
האחרונים דנים בהרחבה בדברי רש"י ובדברי תוס'. הפשט הוא, שריש לקיש חזר בו אחרי ששמע את דברי רבי יוחנן שהיה רבו. המחלוקת בפרשנים היא האם ריש לקיש קיבל את סברתו של רבי יוחנן או שמא ריש לקיש השתכנע שדברי המשנה הם נגדו ולכן חזר בו [כפי שהסברנו לעיל].
7.
בכל מקרה מדובר שריש לקיש "נכנע" לדברי רבי יוחנן – רבו. ניתן לומר שמשנתנו – משום מה – לא היתה ידועה ומפורסמת, ולכן ריש לקיש לא ידע ממנה. וצריך לומר, שריש לקיש הבין את המשנה אחרת, ורק אחרי ששמע את ההסבר מרבי יוחנן חזר בו. כמו כן יש להניח שמדובר ב"קשרים" מיוחדים בין ריש לקיש ורבי יוחנן.
8.
"תופעה" כזאת מוזכרת בש"ס רק עוד פעם אחת:
תלמוד בבלי מסכת עירובין דף מא עמוד ב:
הא בעא מיניה רבה מרב הונא ולא פשט ליה! אלא: הא - מקמי דשמעה, והא - לבתר דשמעה. הכא נמי, הא - מקמי דשמעה, הא - לבתר דשמעה. דרש מר זוטרא משמיה דרב הונא: הלכה, מתענין ומשלימין. הדרן עלך בכל מערבין.
דומה "מעט" לסוגייתנו.
9.
מכל החומר הנ"ל משמע שיש הסבר שחכם חזר בו מדעתו אחרי שלמד את דעת רבו.
10.
חידושי הרמב"ן מסכת חולין דף לט עמוד א:
ורש"י ז"ל גורס בשלמא פנים לריש לקיש לא קשיא הא מקמי דשמעה מר' יוחנן הא לבתר דשמעה מר' יוחנן, ואינו מחוור משום שכמה פירכות ותיובתות הקשו בתלמוד לריש לקיש ולא אמרו בהן לא קשיא הא מקמי דשמעה הא לבתר דשמעה, ואפי' נמי קיבלה הוו פרכי ליה ולמאי דס"ד מעיקרא קשיא מתני', וכל שכן שלא היה לו לומר בפשיטות בשלמא לריש לקיש לא קשיא, ולא דמיא לההיא דפ' שילוח הקן (חולין דף קל"ט א') דההיא לר' יוחנן אמר ליה ולאו בדרך פלוגתא איתמר אלא בדרך פירכא איתמר,
ועוד שאפשר לאוקומה במחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו וכמו שפירשנו.
הוא משווה בין שתי הסוגיות.
11.
גם הרשב"א כתב במילים דומות:
חידושי הרשב"א מסכת חולין דף לט עמוד א:
ועוד דא"כ כל היכא דמקשי' לריש לקיש נימא הכי
שאלת הרמב"ן והרשב"א דומה לשאלת התוס': הרי על כל קושיה על אמורא [אמנם הם מתייחסים דווקא לריש לקיש ורבי יוחנן] אפשר לומר שדעתו המוקשה היא לפני שחזר בו.
12.
הרמב"ן מסביר שעל סוגייתנו – חולין דף קלט – לא קשה מפני שריש לקיש ורבי יוחנן דנים ביניהם, ולכן ריש לקיש יוכל לחזור בו אחרי הדיון. [משא ומתן/ "בפניו"]
13.
אולם עדיין קשה על רב אשי: מדוע הוא שיבץ בסוגיה את דעתו "הראשונה" של ריש לקיש אם הוא כבר ידע שחזר בו? [אולי יש לומר כאן את הכלל: "משנה ראשונה לא זזה ממקומה"]
