מי הוא שהיה מתני ליה לבריה?
חולין קלז ע"ב
"כי סליק איסי בר היני אשכחיה לרבי יוחנן דקא מתני ליה לבריה רחלים.
אמר ליה: אתנייה רחלות!
אמר ליה: כדכתיב (בראשית ל"ב) רחלים מאתים.
אמר ליה: לשון תורה לעצמה לשון חכמים לעצמן.
אמר ליה: מאן ריש סדרא בבבל?
אמר ליה: אבא אריכא".
לשון "אשכחיה לרבי יוחנן דקא מתני ליה לבריה" פירושו מצאו לרבי יוחנן, כלומר את רבי יוחנן. לנוסח זה, המצוי בכל הספרים שלנו, המשמעות הפשוטה היא שרבי יוחנן הוא זה שהיה מלמד את בנו.
גם המשך הגמרא מסייע לקביעה זו, כי אז איסי בר היני הוא שאמר לשון תורה לעצמה וכו', ומיד אחר כך "אמר ליה" – ענה לו רבי יוחנן בשאלה מאן ריש סדרא בבבל. אבל אם רבי יוחנן הוא הקובע לשון תורה לעצמה, יש כפילות מסויימת בחזרה על המילים "אמר ליה".
למרות זאת פירש רש"י: "אשכחיה - רבי יוחנן לאיסי בר היני".
על פי זה גרס הב"ח "אשכחיה רבי יוחנן" במקום "לרבי יוחנן", כלומר שרבי יוחנן מצאו לאיסי.
למה פירש רש"י כך שלא כפשטות לשון הגמרא?יתכנו מספר סיבות לכך, אבל כולן אינן מוכחות חד משמעית.
א) יתכן שבפני רש"י היתה רק גירסת הב"ח, ובנוסח לשון רש"י צריך להזיז את מקום המקף כך: "אשכחיה רבי יוחנן - לאיסי בר היני". הוי אומר שהמילים אשכחיה רבי יוחנן הם ציטוט מהגמרא, ולרש"י לא היכיר גירסא אחרת, לכן לא נצרך לכתוב כהרגלו "הכי גרסינן", והוא גם לא נצרך לפרש מי מצא, שהרי זה מבואר בלשון הגמרא עצמה. רש"י רק פירש שרבי יוחנן מצא את איסי, ולא דבר אחר או אדם אחר, כגון את בנו.
אך דחוק הדבר, הכיצד בכל ספרינו אין הגירסה כב"ח, ואילו רש"י ראה רק גירסה זו.
ב) סביר שרבי יוחנן הוא שקבע "לשון תורה לעצמה לשון חכמים לעצמן", כפי שקבע גם במסכת עבודה זרה דף נח ע"ב: "בעא מיניה ר' אסי מר' יוחנן: יין שמסכו עובד כוכבים, מהו? א"ל, ואימא: מזגו! א"ל, אנא כדכתיב קאמינא: (משלי ט) טבחה טבחה מסכה יינה, אמר ליה: לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמו {צ"ל לעצמן}".
אלא שניתן לדחות ולומר שרבי יוחנן לימד טענה זו את ר' אסי לאחר שלמד אותה מפי איסי בר היני.
ג) דוחק לומר שאיסי בר היני הוא שהתחצף להורות לרבי יוחנן "אתנייה רחלות"! לפחות היה לו לומר בלשון שאלה: מדוע אינך מנסח רחלות, שהרי איסי בר היני היה אז צעיר לימים, שהרי אמרו במסכת שבת דף קמז ע"א: "עולא איקלע לבי אסי בר היני", ועולא היה בדור שלאחר רבי יוחנן ואפילו גם בדור שלאחר מכן. ועוד שאיסי בר היני אינו מכונה בתואר רב או רבי. וגם בהמשך המעשה רבי יוחנן פונה אליו כרב לתלמיד צעיר: "אם כן, מה בין לי ולך", ולפני כן גם גער בו: "ואת אבא אריכא קרית ליה!". ועוד, שמסתבר שעולא פגשו בבבל שהרי היה רגיל לעבור שם. אם כן איסי בר היני חזר לבבל. ומסתבר לכן, שעלה לארץ ישראל רק לצורך לימודיו, שכך היה מנהגם, כדברי רש"י במסכת קידושין דף כט ע"ב: "בני בבל היו הולכין וגורסין משניות התנאים בא"י ומתוך שלומדים חוץ למקומם אין צרכי הבית מוטלים עליו נושא אשה דהוה בלא הרהור ואח"כ הולך ולומד תורה".
אבל כל זה אינו מוכרח. ויש גם גדולים שנקראו בשמם בלבד. ומצינו חכמים שחזרו לבבל מסיבות שונות ולא רק משום שסיימו תלמודם, כגון רב במסכת יומא דף פז ע"ב, רב כהנא בירושלמי מסכת ברכות פרק ב הלכה ח, ולוי במסכתות שבת דף נט ע"ב; וכתובות דף קג ע"ב. ואדרבה לדברי רש"י בקידושין היו עולים ללמוד בלא הבנים, וכיצד אם כן יכל לשנות לו.
גם יתכן שעולא סבב גם בארץ ישראל.
ד) דוחק לומר שרבי יוחנן הוא ששנה לבנו שכן מבואר במסכת ברכות דף ה ע"ב שבניו מתו, ומסתבר שהיה זה כשהיו קטנים, שכן הסוגיה שם דנה אם מיתת הבנים היא יסורין של אהבה או מחמת עוון, ובכמה מקומות אמרו שמחמת עוונות מתים בניו של אדם כשהם קטנים דוקא. ולימוד המשנה הוא מבן עשר למשנה עד בן חמש עשרה לתלמוד, ומסכת חולין שנלמדה במעשה זה היא לקראת סוף הש"ס.
אלא שיתכן ששנה לו שלא כסדר, כדרך שהיה גם רבי שונה לתלמידיו. גם אפשר שקדשים נלמדה בראש, כמו שאמרו בויקרא רבה פרשת צו פרשה ז, ג שמתחילין לתינוקות דוקא בלימוד קרבנות. גם אפשר שקודם שנה לו את כל הש"ס ואחר כך חזר וביאר לו, כמו רבא ורמי בר חמא כי הוו קיימי מקמיה דרב חסדא מרהטי בגמרא בהדי הדדי, והדר מעייני בסברא (מסכת סוכה דף כט ע"א). גם יתכן שהיה בנו חריף ולמד בזמן מועט יותר.
תוספת מהמחזור הבא:
מספרת הגמרא שאיסי בר היני שהיה תלמיד חכמים עלה ארצה מבבל, והוא פגש את רבי יוחנן. לפי גירסת הדפוסים וחלק מכתבי היד, רבי יוחנן לימד אז את בנו את משנתנו, והוא הקריא: "אינו נוהג אלא ברחלים". אמר לו איסי בר היני: אֱמוֹר לו רחלות, כך היא הגירסה! ענה רבי יוחנן: אני מנסח כפי שמפורש בפסוקים: (בראשית לב, טו) רְחֵלִים מָאתַיִם; (שיר השירים ו, ו) שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הָרְחֵלִים. ענה לו איסי בר היני: "לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמן". או לפי גירסה אחרת: "לשון תורה לחוד, לשון חכמים לחוד". כלומר שיש הבדלים בין שפת התורה והמקרא, לבין שפת החכמים. במקרא כתוב: (ירמיהו מ, טז) וַיֹּאמֶר גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם אֶל יוֹחָנָן, ובמשנה נאמר: (מסכת בבא מציעא פרק ז משנה א) "מעשה ברבי יוחנן בן מתיא שאמר".
אמר לו רבי יוחנן: מיהו ריש סדרא בבבל? גם פרשת השבוע שקוראים בכל שבת נקראת סידרה. "ריש סדרא" הוא ראש הסדר, האחראי על הלימוד הקבוע של פרק המשנה.
לגירסה זו מבואר למה שאל זאת רבי יוחנן, כדי לברר אם הנוסח שלימד איסי בר היני הגיע ממקור בר סמכא.
ענה איסי: "אבא אריכא". רב – ראש האמוראים, שמו היה "אבא". וכינויו היה "אבא אריכא" כלומר אבא הגבוה, כדברי הגמרא במסכת נדה (דף כד ע"ב) שרב היה האדם הארוך ביותר בדורו.
גער בו רבי יוחנן: אבא אריכא קראת לו?! אני עוד זוכר כשהייתי תלמיד צעיר עוד לפני שרב ירד לבבל, התלמידים היו יושבים לפי סדר חוכמתם, והייתי יושב שבע עשרה שורות מאחורי רב, שישב בשורה הראשונה – מול רבי יהודה הנשיא. ומלהט הויכוחים היו יוצאים כביכול זיקוקי אש מפיו של רב אל פיו של רבי, ומפיו של רבי אל פיו של רב, ואני אפילו לא הייתי מבין מה הם מדברים. ואתה, במקום לקוראו "רב" אתה קורא לו אבא הארוך?!
מכיון שהם עסקו במשנה שעוסקת בראשית הגז, איסי בר היני שהיה רגיל ללמוד ולשאול חכמים, שאל את רבי יוחנן: בכמה חייבים בראשית הגז? אמר לו רבי יוחנן: בששים. הקשה איסי בר היני והרי במשנה נאמר בכל שהן! אמר לו: "אם כן, מה בין לי ולך"?
כלומר, אמנם אתה למדת היטב את נוסח המשנה ואף קיבלתי את התיקון שלך. אבל אל יעלה בלבך לפסוק הלכה על סמך לשון המשנה. אין פירוש "כל שהן" למידה אפסית.
רק חכמי התלמוד יודעים לפרש את המשנה וגם לפסוק הלכה לפי טעמיה. כך אמרו בירושלמי: (מסכת פאה פרק ב הלכה ד) "אין למידין לא מן ההלכות ולא מן ההגדות ולא מן התוספות, אלא מן התלמוד". ובמסכת סוטה (דף כב ע"א) אמרו: "תנא: התנאים מבלי עולם", ואמר רבי יהושע: "וכי מבלי עולם הן? והלא מיישבי עולם הן, שנאמר: הליכות עולם לו! אלא, שמורין הלכה מתוך משנתן".
את הניסוח "אם כן, מה בין לי ולך", לא חידש רבי יוחנן מעצמו, אלא למד אותו מרבי ינאי רבו. במסכת שבת (דף קמ ע"א) שאל רבי יוחנן את רבי ינאי הלכה. אמר לו רבי ינאי: אסור. הקשה רבי יוחנן שמהמשנה נראה לדייק שמותר! אמר לו: "אם כן, מה בין לי ולך"? הרי בשביל זה באת לפני ללמוד תלמוד, שמפרש את המשנה.
גם את המשפט שלמד מרב איסי: "לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמן", לימד רבי יוחנן לתלמידו האחר. במסכת עבודה זרה (דף נח ע"ב) שאל רב אסי את רבי יוחנן מה דין יין שֶׁמְּסָכוֹ עובד כוכבים, אמר לו: למה אינך אומר מְזָגוֹ? אמר לו כי כך כתוב במשלי: (ט, ב) טָבְחָה טִבְחָהּ מָסְכָה יֵינָהּ, אמר לו: "לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמן".
