הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטוי: "אמורא מאוחר"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
חולין קלד ע"א
אמר לו מכור לי בני מעיה וכו'. אמר רב: לא שנו אלא ששקל לעצמו, אבל שקל לו טבח - הדין עם הטבח,
ורב אסי אמר: אפי' שקל לו טבח - הדין עמו; לימא בדרב חסדא קא מיפלגי, דאמר רב חסדא: גזל ולא נתייאשו הבעלים, ובא אחר ואכלו, רצה מזה גובה, רצה מזה גובה; דמר אית ליה דרב חסדא, ומר לית ליה דרב חסדא; לא, דכולי עלמא אית להו דרב חסדא, והכא במתנות כהונה נגזלות קא מיפלגי, דמר סבר: נגזלות, ומר סבר: אין נגזלות.
איכא דמתני לה להא שמעתא בפני עצמה, רב אמר: מתנות כהונה נגזלות, ורב אסי אמר: מתנות כהונה אין נגזלות.
1.
הגמרא מביאה מחלוקת בין רב" ורב אסי ["רב אסי" היה תלמיד-חבר של "רב"].
2.
הגמרא מנסה להעמיד את המחלוקת בכך שהם חולקים בדין של רב חסדא.
3.
הביטוי "לימא" - בדרך כלל בש"ס – מוכיח שהגמרא ידעה מראש שאפשרות זו תידחה, והיא נועדה כנראה לחדד את המשא ומתן. אמנם, גם מהמשא ומתן המוקדם ניתן ללמוד עקרונות מועילים ל"נושאים" שונים.
4.
בכל אופן יש לשאול מי כתב בגמרא את הביטוי "לימא...". ניתן לומר ש"עורך הגמרא" שיבץ את הביטוי ואת הקטע שאחריו.
4.1
כמובן שניתן לומר גם את האפשרות ה"קלאסית", שגם הביטוי "לימא" היה חלק מהשיח בבית המדרש, או שנערך על ידי "בית המדרש" בזמן שהנושא נדון.
5.
הגמרא רוצה לתלות את המחלוקת בין שני האמוראים בדור הראשון ["רב" ו"רב אסי"] בדינו של "רב חסדא" שהיה בדור השלישי [תלמיד של רב הונא, שהיה תלמיד של "רב"].
האם רב ורב אסי ידעו והכירו את דינו של "רב חסדא"? [שחי כאמור 2 דורות אחריהם].
6.
יש להניח שהם אמנם הכירו את דינו של רב חסדא ולכן ניתן לומר שחלקו אודותיו [כפי שהגמרא מעלה ב"לימא..."],
אולם, מדוע הדין של "גזל ולא נייאשו הבעלים..." נמסר בשמו של רב חסדא דווקא ["אמורא מאוחר"]?
7.
נראה ליישב: רב חסדא היה תלמידו המובהק של רב הונא שהיה תלמידו המובהק של "רב". הדין המדובר "שוכלל" במשך 3 דורות, עד שבסופו של דבר "רב חסדא" ניסחו וקבעו כ"דין".
7.1
הדגשנו פעמים רבות שמטרת הגמרא ללמדנו שה"דין" המסויים התקבל במסורת, ונמסר בשמו של האמורא האחרון שניסח את הדין, ולכן הגמרא מסכמת שגם רב וגם רב אסי "מסכימים" לדינו של רב חסדא.
8.
בסוף הקטע אומרת הגמרא "איכא דמתני לה להא שמעתא בפני עצמה".
הביטוי "איכא דמתני" דומה ללשונות דומים,כגון "איכא דאמרי"; "איבעית אימא", ועוד. הלשונות הללו מוגדרים כ"לשון אחרון", וכשיש נפקות להלכה בין ההסבר/התרוץ הקודם להסבר/תרוץ של "לשון אחרון", נשאלת השאלה כמי ההלכה?
9.
יש אומרים, שהרמב"ם מכריע תמיד כ"לשון אחרון", אולם לא מוחלט. יש מקומות שהרמב"ם כן פוסק כ"לשון ראשון".
10.
הדיון הנ"ל מניח ש"איכא דמתני" מוגדר כ"לשון" או "לשון ראשון", או "לשון אחרון", וזהה לביטויים דומים, כמו "לישנא אחרינא"; "איכא דאמרי" ועוד.
11.
והגר"א מפרש שהרמב"ם תמיד פוסק כ"לישנא קמא" ["לשון ראשון"] כאשר סגנון הגמרא הוא: "מאן דמתני..."
12.
וראה: "בית אהרן", כרך ה, עמוד רלט; רנא; רסא – על הגר"א. ושם מביא שנשאר ספק ובדאורייתא - לחומרא,
13.
ראה הנ"ל ב"מתיבתא", במסכת "עבודה זרה", "ילקוט באורים", עמוד כה.
14.
האם כוונת הגר"א דווקא כאשר מופיעה גם ההשוואה של "מאן דמתני..." או שהוא מתכוון בכלל לכל מקום של "איכא דמתני..." בלי שיש אופציית השוואה של "מאן דמתני אסיפא כ"ש ארישא".
