גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תשפ"ד, מדור "עלי הדף"
מסכת חולין
דף קל ע"א
האם מצות מתנת הזרוע והלחיים והקבה לכהן כבר היתה נהוגה במדבר?
אחת מכ"ד מתנות כהונה היא נתינת הזרוע והלחיים והקיבה לכהן (ב"ק קי:), והיא מצוה תמידית שאינה תלויה בארץ, כמו ששנינו במשנתנו (קל ע"א): "הזרוע והלחיים והקבה נוהגין בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשים" (ואמנם רבי אלעאי - לקמן קלו ע"ב - חולק וסובר שאינה נוהגת כי אם באר"י לבד), וכן נפסק ברמב"ם (הל' בכורים פ"ט ה"א).
ודנו המפרשים אם מצוה זו היתה נוהגת בזמן שבני ישראל היו במדבר, קודם כניסתם לארץ. דלכאורה לפי משנתנו, שהיא מצוה שאינה תלויה בארץ, היתה נהוגה בהיותם במדבר, אך אם כן יש להתבונן מדוע לא נאמרה מצוה זו רק במשנה תורה - בפרשת שופטים (כמובן שלפי רבי אלעאי שאינה נוהגת אלא באר"י - אין מקום להערה זו. עי' משך חכמה פר' שופטים יח, ד).
הרמב"ן על הפסוק (דברים יח, ג): "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זבחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרע והלחיים והקבה" – כבר עמד בזה, וז"ל: "זו מצוה מחודשת לא נזכרה בתורה, כי במדבר שלא היו זובחים שור ושה רק שלמים, לא הזכירה להם, שאינה נוהגת במוקדשים, ועתה כשבאו ליכנס לארץ חדשה להם, וזה טעם 'מאת זבחי הזבח', כלומר, כאשר יזבחו הזבח שהתרתי לכם (שם יב, כא) 'וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך ואכלת בשעריך'". מבואר מזה, שבמדבר, שלא אכלו בשר חולין כי אם בשר שלמים, ממילא לא היה מקום למצוה זו, שאינה נוהגת אלא בחולין, כאמור.
ולכאורה דבר זה תלוי במחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא בריש מכילתין (טז:- יז.) - אם הותר לבני ישראל לאכול בשר תאוה במדבר, שלר' עקיבא היו מותרים לאכול בשר חולין במדבר, ולשיטתו אכן תמוה מדוע לא נאמרה מצוה זו מקודם. וכאן אנו באים לחידושו של ה'משך חכמה' (שם), שגם לר"ע שהותר להם לאכול בשר תאוה במדבר על ידי נחירה, לא נצטוו במצות נתינת זרוע לחיים והקיבה בבשר נחירה, כי חובת מתנות אלו לא נאמרה אלא בבשר שחיטה. חידוש זה מובא גם בספרו של בן דורו ה"ה ה'כלי חמדה' (פר' שופטים אות י), ויעו"ש בדבריו בארוכה.
והנה הרמב"ן דן שם בהמשך – אודות זמן ציווי מצוה זו, אם נצטוו בה בתחילת ארבעים שנה, כשנצטוו שאר מתנות כהונה, וכפי שנכתבה מצות מתנות כהונה בספר במדבר (פר' קרח, פי"ח), והגם ששם לא נאמרה במפורש מצות נתינת זרוע לחיים וקיבה עכ"ז יתכן שכבר נאמרה באותה שעה, או שמא מאחר שלא היה שייך עדיין לקיים מצוה זו – לא נצטוו בה כי אם בערבות מואב טרם כניסתם בארץ, וכפי שנאמרה במשנה תורה (פר' שופטים יח, ד), וזו לשונו: "והנה לא נתן אותה לאהרן בפרשת (קרח יח, ח) 'ויאמר ה' אל אהרן', אע"פ שנתן לו שם התרומות והבכורים שאינם נוהגים אלא בארץ, והטעם, כי שם הזכיר כל אשר נתן לו בקדש... אבל הזרוע והלחיים והקיבה וראשית הגז הן חולין גמורין אין בהם זולתי מצות המתנה... ועל מדרש רבותינו כולם נרמזות שם, 'ראשיתם' (יח, יב) - זו ראשית הגז, 'אשר יתנו' - זו הזרוע והלחיים והקיבה, 'לה'' - זו חלה, בספרי (קרח קיז), אם כן גם זו מצוה מבוארת. ועל סמך המדרש שאמרו (חולין קלד:): "דורשי חמורות (מקראות הסתומים, רש"י שם) היו אומרים, הזרוע כנגד היד, וכן הוא אומר (במדבר כה, ז) 'ויקח רומח בידו', ולחיים כנגד תפלה, וכן הוא אומר (תהלים קו ל) 'ויעמוד פנחס ויפלל', קיבה כמשמעה, וכן הוא אומר (במדבר כה, ח) 'ואת האשה אל קבתה', נרמזו שם על הזכות העתיד, וזיכה לכל השבט בזכות פנחס...".
וכתב בזה ב' צדדים, כי מפשט הכתובים נראה, שעדיין לא ניתנה מצוה זו כלל כי אם בסוף ארבעים שנה, כי באותה שעה ניתנו רק המתנות הניתנות בקודש, או שיש בהן קדושה, משא"כ זרוע לחיים והקיבה אינן ניתנות בקודש והם חולין גמורין. אכן, לפי דרשת רז"ל בספרי נרמזה מצוה זו גם באותה פרשה, כי באותה שעה ניתנה להם גם מתנה זו, ולאור דרשתם ז"ל – כתב הרמב"ן שמה שדרשו ז"ל, שמתנות זרוע לחיים והקיבה ניתנו בזכותו של פנחס, שקינא קנאת ה', והגם שבאותה שעה שקבלו מתנות אלו עדיין לא היה מעשה פנחס, הכוונה היא, שניתנו להם מתנות אלו על שם העתיד, וזיכה לכל השבט בזכות פנחס.
ולעצם הנדון – אם ניתנו להם מתנות אלו גם בתחילת ארבעים שנה, ואם כבר נהגו בהן באותה שעה, הביא הג"ר משה טולידאנו זצ"ל בספר 'מלאכת הקודש' (ליוורנו תקסג, פר' שופטים ד"ה הלחיים) הוכחה ממה שאמרו ז"ל (ילק"ש רמז תשנ) במעשה קרח: "התחיל לומר לפניהם דברי ליצנות, אמר להן, אלמנה אחת היתה בשכנותי ועמה שתי נערות יתומות והיה לה שדה אחת... באת לקצור ולעשות ערימה אמר הניחו לקט שכחה ופאה, באת לעשות גורן א"ל תני תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני, הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו, מה עשה עמדה ומכרה את השדה ולקחה שתי כבשות כדי ללבוש גיזותיהן וליהנות מפירותיהן, כיון שילדו, בא אהרן, וא"ל תני לי את הבכורות... הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו את הולדות, הגיע זמן גזיזה וגזזה אותן אמר לה תני לי ראשית הגז... אמרה אין בי כח לעמוד באיש הזה הריני שוחטתן ואוכלתן, כיון ששחטה א"ל תני לי הזרוע והלחיים והקיבה, אמרה אפי' אחר ששחטתי אותן לא נצלתי מידו... נטל והלך לו והניחה בוכה היא עם שתי בנותיה", מפורש יוצא שכבר נהגו באותה שעה מצות הללו, ובוודאי שכבר נצטוו בה.
ואמנם אין זו ראיה גמורה, שהרי קרח התלוצץ גם על לקט שכחה ופאה, תרומה, מעשר ראשון ומעשר שני, מתנות שבודאי אינן נהוגות כי אם באר"י, ובוודאי היו דברי ליצנות הללו על שם העתיד להיות באר"י, וא"כ אין להוכיח מזה שמצות נתינת זרוע לחיים והקיבה היתה נוהגת בהיות בני ישראל במדבר.
