סקר
עם סיום מסכת עירובין






 

מי הם בעלי הזרוע? / הרב דוב ברקוביץ

חולין  קל ע"א - קלד ע"ב

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

  

חובת נתינת הזרוע, הלחיים והקיבה של בהמות לכהנים – שנהגה בפועל עד לימי הביניים – מתבררת בתלמוד כחובה שחלה על רכושו של אדם, בדומה לחובת נתינת המס. גם כך, יש מי שחוטף


האם לגיטימי לחלק את "העוגה הלאומית" לאלה שאינם משתתפים במעגל "העבודה היצירתית" ומשקיעים את עיקר מרצם וזמנם בחיזוק תורת ה'? האם מותר להשתכר ולהתפרנס מלימוד תורה? ממקום בלתי צפוי במסכת חולין, תוך כדי הדיון במצוות "מתנות כהונה" - הפרשת הזרוע, הלחיים והקיבה מכל בהמה – אנו מתוודעים לתפיסת חכמי הגמרא ביחס לסוגיה ציבורית בוערת זו.

כדי שלא לעמעם את עוקץ הדיון עד להצגת הבירור התלמודי המורכב, אפתח במסקנתו: בניגוד לנשמע בדרך כלל בדיון הציבורי היום, תפיסת חכמי התלמוד הייתה שקיימת חובה ציבורית חד-משמעית לתמוך בלומדי תורה, אך מאידך - על המחזקים את תורת ה' להימנע ככל האפשר מלקחת.
 

שלו ולא שלו

כדי לעמוד על דקויות הדיון אקדים הקדמה קצרה: קיימת הבחנה עקרונית בין שני סוגי "מתנות" במצוות התורה. למשל, המשנה במסכת פאה (א, ו) מבחינה בין סוגי ה"מתנות" שעל החקלאי להפריש מיבולו: בין אלו שהוא משאיר בשדה לעניים – לקט, שכחה ופאה (פרט ועוללות בכרם) – לבין אלו שהוא מפריש לכהן וללוי (תרומות ומעשרות) אחר סיום פעולות הגורן. ה"גורן" הינו כל נקודה בשדה, או בסמוך לו, שאליה מובלים העומרים לשם הכנת היבול לשימוש האדם. הגורן מסמל את הנקודה שבה האדם הופך את חומר הגלם הא-להי שבטבע למִחיה במלכות האדם.

לפני סיום פעולות הגורן אין היבול נחשב רכושו הפרטי של בעל השדה במלוא המובן. הוא עדיין שייך לא-לוהים ואינו מהווה חפץ למחיה או למסחר בחברת האדם. החקלאי אינו "נותן" משלו לעניים, אלא משאיר (מפקיר) חלק מיבולו בשדה, ואין הוא רשאי להעדיף עניים מסוימים בקיום המצווה. הפרשת תרומות ומעשרות לאחר סיום הפעולות בגורן שונה לחלוטין ומהווה מעשה חברתי מובהק: חלוקת התפוקה הלאומית בין המעמדות והסקטורים בחברה. הבעלים זכאים לקבוע למי לתת תרומות ומעשרות; בעלותם באה לידי ביטוי בעצם מעשה הנתינה.

ההבחנה הברורה הזאת בין סוגי "מתנות היבול" עומדת ברקע בירור הגמרא באשר למהותן של מתנות הבשר - אברי בהמת החולין הניתנים לכהן. נזכיר - השוחט בהמה לאכילה ('חולין') צריך לתת לכהן את 'הזרוע הלחיים והקיבה' של הבהמה. בחלק מהקרבנות, לעומת זאת, אנו מכירים מתנות אחרות: החזה והשוק.
 

חולין מול מוקדשין

הדיון מחזק תובנה שליוותה אותנו לאורך כל המסכת: קיימת קדושה מיוחדת, לפעמים עדיפה, בטיפול הראוי בבשר חולין לעומת הקדושה המתגלמת בהקרבת קרבנות. קביעה זו מופיעה בפרקנו, כמו בפרקים לאורך המסכת, בפסיקת הלכה במשנה הפותחת – "הזרוע והלחיים והקיבה נוהגין... בחולין ולא במוקדשין (בקרבנות)".

המשנה מבליטה דווקא את המעלה היחסית שבזירת הקודש לעומת זירת החולין. בסיס הפסיקה הינו במדרש: "'וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם, מאת זובחי הזבח, אם שור אם שה; ונתן לכהן הזרוע, הלחיים והקיבה' (דברים יח, ג) – אין לו (לכהן לקבל) אלא מה שאמור בעניין". כלומר, מתנות אלה הן בבשר חולין בלבד. המשנה טוענת שללא המדרש, היה מתבקש שכהנים יזכו ב"מתנות" גם בקרבנות שהקריבו כשליחי העם בזכותו של "קל וחומר": בבשר חולין אין חובה לתת לכהן את החזה והשוק, כפי שחובת הנתינה קיימת בהקרבת קרבנות מסוימים – מה שמלמד שחובת הנתינה ב"קודשים" חמורה מחובת הנתינה בחולין. על כן, אם יש חובת נתינה של הזרוע, הלחיים והקיבה מבשר חולין, קל וחומר שצריכה להיות חובה שכזו בהקרבת קרבן!

הגמרא מצדה מצמצמת מאוד את מרחב היישום המעשי של הקל וחומר, ומחלישה את העדפת קדושת הקרבן לעומת ההתייחסות לבשר חולין. בדרך היא מעצבת את שפת המושגים שתלווה אותנו לאורך הפרק.

מושג היסוד נגזר מהבחנה בין שני סוגי קדושה – זו העצמית המשקפת את גילוי השכינה במקדש ואת המעלה המיוחדת של שימוש הכהנים על יד שולחן ה'; וזו המעצבת חברה מתוקנת מחוץ למקדש על ידי כינון מערכת תמיכה מקיפה של בעלי רכוש בשכבות חלשות ובסקטורים המקדישים את עצמם לחיזוק התורה בחברה.
 

הסדר חברתי

אין למצוות התקפות בטיפול בבשר חולין קשר ישיר למציאות גילוי השכינה במקדש. איסורים חמורים כשחיטת חולין במקדש וכהעלאת קרבן מחוצה לו מעצבים הפרדה חדה ונוקשה בין זירת הקודש לבין זירת החוץ. אך אם נחלשה תקפות הקל וחומר, ממילא נעלם הצורך בדרשה המובאת במשנה כדי לשלול את מסקנתו. בעקבות כך שואלת הגמרא מה יש לדרוש מהדגשת הפסוק שהובא במשנה, "זה משפט הכהנים" – "זה" ולא אחר. כמענה מובאים דברי רב חסדא המהווים חוט השדרה של הפרק: ההדגש מלמד שמתנות הכהנים מבהמות החולין שייכות למערכת "המשפט" הכללי ולא לקטגוריות המיוחדות של עבודת הכהנים במקדש. כמו בהפרשת תרומות ומעשרות, על אף החובה לתת, בשר הבהמה כולו הוא רכושו של בעל הבהמה – עד שייתן את המתנות בעצמו.

הביטוי המעשי שמייחס רב חסדא למשמעות המקרא מפתיע. "המזיק מתנות כהונה (גם בעל הבהמה לפני שמסרן לכהן) או אכלן, לא צריך לשלם (לכהנים – על אף שחייב בדיני שמים)". לדברים אלו השלכות חשובות שהגמרא טורחת להבליטן.

ראשית, ה"מתנות" נידונות כ"ממון" לכל דבר, כחפצים במשא ומתן החברתי הקובע את חלוקת התוצר הלאומי. שאלה שתעלה לגביהן תידון במסגרת המשפטית הכללית של הלכות ממונות. ובעיקר - עד שבעל הבהמה מעביר את המתנות לאחד הכהנים חלקי הבהמה נידונים כרכוש הפרטי שלו, לא של הכהן. למרות שמוטלת עליו החובה להפריש אותן מנכסיו, אם יזיק את המתנות עד שיפריש, אין לו דין של מי שמזיק נכסי חברו.

שנית, אפשר לעמעם עיקרון זה בטענה שהחובה המוטלת על בעל הבהמה מקנה זכות קניין כלשהי לכהנים עוד טרם נמסרו המתנות לרשותם. על כך קובע רב חסדא שהמתנות הן "ממון שאין לו תובעים" – אין מי שרשאי לתבוע פיצויים על "הנזק" שנעשה למתנות. יש שהבינו זאת בגלל שחובת ההפרשה מתייחסת לכלל הכהנים המייצגים את העם בעבודת ה', ועל כן אין זכויות לאף כהן כפרט. יש שהבינו שבדומה למתנות עניים שבשדה, הפרשת המתנות יוצרת מעין הפקר, מציאות של חפץ ללא בעלים.

הגמרא תוקפת את עמדת רב חסדא שבע (!) פעמים, אך כל הניסיונות נדחים. כפי שציינתי לא פעם, מטרת מהלך כזה איננה בהפרכת העמדה המותקפת; בירור הקושיות הינו שיטה לחדד ולדייק את העמדה הנתקפת – והמועדפת. אסכם כמה עקרונות המתבררים במהלך זה כאן.

א. הפרשת המתנות לכהנים איננה בגין קרבתם למקום גילוי השכינה, אלא היא חלק ממערכת התמיכה המסועפת בחברה המגלמת את ערכיה המרכזיים.

ב. היות והמתנות הן "ממון שאין לו תובעים", למרות שמדובר בעניין "שפיט" בית הדין אינו יכול לחייב פיצוי אם ניזוקו המתנות לפני שנמסרו לכהן. לעומת זאת עליהם לקבוע סולם עדיפות מבחינת יעד הנתינה – לאיזה כהן עדיף לתת. בשלב זה של הדיון מעבירה הסוגיה את כובד המשקל לקביעת הנורמה וחובת הנתינה לתלמיד החכם. יש תמיד להעדיף נתינה לכהן המחזק את תורת ה' בחברה על פני כהן עם הארץ, זאת על בסיס הנאמר על ידי המלך חזקיהו לעמו באחת מ"תנועות התשובה" הראשונות בהיסטוריה: "וַיֹּאמֶר לָעָם לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לָתֵת מְנָת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת ה'" (דברי הימים ב, לא , ד). בהמשך הגמרא תסיק מכך שמותר לתת את המתנות גם ל"כהנת", לבת כהן הנשואה לישראל, במיוחד אם היא נשואה לתלמיד חכם.

ג. גם שעה שהמתנות עדיין לא הופרשו, אם הבהמה הגיעה לידי כהן, יש לראותן כאילו כבר הופרשו. זאת בגלל שחובת ההפרשה איננה תלויה ברצון איש ואיש; היא מוטלת על הציבור באופן עקרוני וכללי, על כל אחד המשתייך לקולקטיב היהודי והנהנה מברכתו.

ד. לאחר מסירתן לכהן המתנות נחשבות רכושו הפרטי, "ממון" שלו, ומותר לו, למשל, לסחור בהן.

הגמרא מסיקה מסקנה נוספת משורת חידודים זו. מותר לבעל בהמה לאכול ממנה לפני הפרשת המתנות; הרי היא נידונה כרכושו, שלא כמו יבולי שדה הנידונים כ"טבל" ואסורים באכילה לפני הפרשת תרומות ומעשרות.
 

חוטפי מצוות

עוד ביטוי בהקשרן של מתנות הזרוע, הלחיים והקיבה לתוכני הקדושה המיוחדת המתחייבת בטיפול בבשר חולין נמצא לקראת סוף פרקנו. אחד החכמים המרכזיים בתלמוד הבבלי, אביי, היה כהן. הוא מתעד במעין יומן רוחני אישי את התפתחות תודעתו בקבלת המתנות על רקע השאלה האם עדיף שכהן ינסה "לחטוף" מתנות המובלות ברחובות הקהילה כדי להביע בכך את "חביבות המצווה" או שמא "החטיפה" הינה זלזול בקדושת המצווה? (דבריו, כמו סיפורים אחרים בגמרא, מוכיחים שבבבל, כשלוש מאות שנה לאחר חורבן בית המקדש השני, נהגו לקיים מצווה זו. היא התבטלה רק באשכנז בימי הביניים).

אביי מספר שחטף מתנות גם כאשר הובלו לכהן אחר כדי להביע את אהבתו למצווה, אך כאשר דייק בפסוק שבעל הבהמה חייב "לתת", הסתפק בבקשה "תן דווקא לי". כאשר למד שבני שמואל הנביא, הלווים, שביקשו את מתנת המעשר בפה מלא, נידונו כלוקחי בצע, גם פרש מלבקש, אך המשיך לקבל ממי שנתן לו. אך כאשר שמע את דברי אחד החכמים שקבע שבחלוקת המנחות לכהנים במקדש "הצנועים מושכין את ידיהם והגרגרנים (הרעבתנים) חולקין" – הפסיק גם ליטול מתנות, חוץ מבערב יום כיפור, כדי שהציבור ידע שהוא אכן כהן (ברוח זו פסק השולחן ערוך להלכה ביורה דעה, סימן סא, יא).

ממשיכה הגמרא ומספרת על שני חכמים שהשתתפו בסעודה שבה המלצר, כהן, היה רגיל לקבל את המתנות מאדונו בעל הסעודה. מתוך חביבות המצווה אחד החכמים ביקש ממנו שייתן לו את החלקים במתנה. לעומתו, החכם השני נמנע מלבקש זאת. כתוצאה מכך חלם החכם "הצנוע" דברי תוכחה שנאמרו כלפי חברו. כששאל את רבו למה זכה הוא לראות בחלום דבר מה המיועד לחברו, נאמר שחברו היה נזוף משמים.

כאמור, לסוגיות אלו מסקנה ברורה:
מוטל על "העם" לתמוך באלו המחזקים את תורת ה', ומוטל על המחזקים להיות צנועים ולא ראוותנים ולהשתמט ככל האפשר מלקחת מנדיבות הציבור ואף לא לבקש. איזון שכזה היה יוצר שיח ציבורי אחר בדיון על אודות הפרשת חלק מהתוצר הלאומי למחזקי תורת ה' שבינינו.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר