סקר
איך הלימוד שלך בעקבת הקורונה?






 

הרב דוד כוכב
חידושים וביאורים

 

עורבא פרח

ביצה כא ע"א

 
"בעא מניה רב אויא סבא מרב הונא... אמר ליה: עורבא פרח. כי נפק, אמר ליה רבה בריה: לאו היינו רב אויא סבא דמשתבח ליה מר בגויה, דגברא רבה הוא?! - אמר ליה: ומה אעביד ליה, אני היום (שיר השירים ב, ה) סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים, ובעא מינאי מלתא דבעיא טעמא".

מעשה כזה נמצא גם במסכת חולין דף קכד ע"ב: "בעא מיניה רב אויא סבא מרבה בר רב הונא... אמר ליה: עורבא פרח! אמר ליה רבא בריה: ולאו היינו רב אויא סבא מפומבדיתא דמשבח לן מר בגויה, דגברא רבה הוא?! אמר ליה: אני היום (שיר השירים ב, ה) סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת, ובעא מינאי מילתא דבעי טעמא".

וצריך ביאור:
א) מה בא לרמז בהזכירו עורב דוקא, וכי במקרה פרח עורב בדיוק בשני מעשים אלו?
ב) לפירוש רש"י שהיתה זו אמירה בעלמא כדי לחמוק מתשובה קשה, למה לגמרא להזכיר לדורות אמירה חסרת משמעות כזו? ועוד קשה למה פירש זאת בנו כזילזול ברב אויא סבא?
ג) ואם זו אכן אמירה מזלזלת, וכי חולשתו מצדיקה התנסחות כזו?!

אלא שאמרו במסכת גיטין דף מה ע"א: "יומא חד הוה יתיב גביה ההוא גברא דהוה ידע בלישנא דציפורי, אתא עורבא וקא קרי ליה, אמר ליה: מאי קאמר? אמר ליה: עיליש ברח עיליש ברח, אמר: עורבא שיקרא הוא ולא סמיכנא עליה. אדהכי אתא יונה וקא קריא, אמר ליה: מאי קאמרה? אמר ליה: עיליש ברח עיליש ברח, אמר: כנסת ישראל כיונה מתילא, ש"מ מתרחיש לי ניסא".
הרי שקיים הבדל מהותי בין העורב ליונה. העורב הוא שקרן ואין לסמוך על דבריו. ואילו מסר שנשלח עם היונה הוא מסר של של אמת. כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ (קהלת א, י) – היונה בישרה בעזרת עלה זית כי קלו המים, לעומת העורב שרק נתעופף סחור סחור בלא מסר ובלא תועלת.

וזהו שהכריז רבה בר רב הונא: "עורבא פרח" – אין כאן אלא דברים שאינם נכוחים. קרוב לזה פירש רבינו חננאל במסכת ביצה: "עורבא פרח לשון גנאי ופחיתות היא כלומר דעת זו דעת נערים ששוחקין בעורבין".
והבן הבין שהדברים מכוונים לרב אויא סבא שהוא כביכול שחור ומכוער כעורב ודברי שאלתו אינם אלא דברי שוא כקריאת העורב.
ענהו רבה בר רב הונא, אשריך שכה מכבד אתה את אביך עד שלא העלת על דעתך שעלי מכוונים הדברים. אך חלילה לו לומר כזאת על גברא רבה כמותו ואין דרכי כלל לזלזל באחרים (ראה בקישור זה). דברי זילזול בפי אמורים רק על עצמי – אני היום סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת. בחולשתי עתה זקוק אני למעט יין להשיב את לבי (שמואל ב ו, יט; דברי הימים א טז, ג), וכל דבריי ופילפוליי בענין לא יהיו אלא כקירקור העורב כי אין דעתי מכוונת כדבעי.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר