משנה בהרכבה / אלכס טל

חולין קטז ע"ב

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

התחקות אחר מקורותיה של סוגיית העמדת גבינות במסכת חולין חושפת את שלבי עריכתה ומגלה שתי גישות פרשניות – בבלית וארצישראלית – למשנת רבי

Rennet. זה מה שעושה את ההבדל בין חלב לגבינה. קומפלקס של אנזימים (שהמרכיב הפעיל בו הוא הרנן [Rennan, ראו תמונה]) המיוצר בקיבת כל יונק ומאפשר לו לעכל את חלב אמו. בנוסף, וכאן חשיבותו לאדם, כמות קטנה מאוד של החומר מספיקה להקריש את החלב לקראת הפיכתו לגבינה. בתהליך הידוע לציוויליזציה האנושית מזה אלפי שנים, מערבבים רכיבי מעיים מיובשים בחלב וכך מתחילים את תהליך הקרישה וההתמצקות של הגבינות הקשות.

הבעיה ההלכתית העיקרית בשימוש בקיבה היא כאשר העגל שממנו היא נלקחה אינו כשר – למשל כשהוא נשחט בניגוד להלכה ואז מדובר בנבלה, או כאשר מדובר בטרפה. אמנם מבחינה כמותית החומר הפעיל בטל בשישים בגבינה, אך בשל היותו מרכיב קריטי בה – 'מעמיד' – לא חלים עליו כללי הביטול הרגילים. סוגייתנו במסכת חולין עוסקת בהלכה זו. בשורות הבאות נעיין בה ובמקבילותיה, ונעשה זאת על בסיס ניתוחו המבריק של י"נ אפשטיין, בספרו מבוא לנוסח המשנה, עמ' 230-232.
 

בין עור לקיבה

עיקר דיוננו נסב על סוגיית חולין קטז ע"ב, שבה מובאות שתי מימרות של האמורא שמואל, הסותרות עצמן מיניה וביה. משנת חולין דנה בשני עניינים – עור קיבת חולין וקיבת חולין. הבעיה בעור הקיבה היא איסור בשר בחלב, ולכן כאשר הוא נותן טעם בגבינה היא נאסרת. לעומת זאת, הכוונה ב'קיבת הבהמה' הוא לחלב הקרוש האגור בה שעה שנשחטה, שאותו ינקה מאמה. חלב זה מותר כאשר הוא בא מבהמה כשרה, ואסור כאשר הוא בא מן הטרפה.

ארבעה חלקים למשנה:
1. קיבת גוי ושל נבלה - הרי זו אסורה.
2. המעמיד בעור של קיבה כשרה - אם יש בנותן טעם הרי זו אסורה.
3. כשרה שינקה מן הטרפה - קיבתה אסורה.
4. טרפה שינקה מן הכשרה - קיבתה מותרת, מפני שכנוס במעיה.

כבר בחלקה הראשון (1), האוסר העמדה בקיבת גוי (=בהמה שנשחטה על ידי גוי) ובקיבת נבלה, מתקשה הסוגיה: מדוע להפריד בין קיבת גוי ובין קיבת נבלה, והרי שחיטת גוי מנבלת את הבהמה? לכך מובאים שני פתרונות: האחד של רב הונא, מן הדור השני של אמוראי בבל, ועליו לא נתעכב, והשני של שמואל (בתרגום):

האם קיבת גוי לאו נבלה היא?
אמר רב הונא...
ושמואל אמר: אחת שנויה משנתנו, 'קיבת שחיטת גוי נבלה';
והאם אמר שמואל כך?
והרי אמר שמואל: מפני מה אסרו גבינת גויים - מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה, הא קיבה גופה שריא?
לא קשה, כאן - קודם חזרה, כאן - לאחר חזרה.

הגהתו של שמואל מצרפת את ה'גוי' ל'נבלה': 'קיבת שחיטת גוי נבלה', במקום 'קיבת גוי ושל נבלה'. על כך מקשה התלמוד ממימרא אחרת של שמואל האוסרת העמדת גבינה בעור קיבת גוי. מהלכה זו ניתן להבין שרק עור אסור אבל קיבת (=חלב קרוש) גוי מותרת!

תירוץ הקושיה נעוץ במשנת עבודה זרה ב, ה, המביאה ויכוח בין שני תנאים על הסיבה לאיסור גבינות גויים:

אמר רבי יהודה: שאל רבי ישמעאל את רבי יהושע כשהיו מהלכין בדרך,
אמר לו: מפני מה אסרו גבינות גויים?
אמר לו: מפני שמעמידין אותה בקיבה של נבלה.
אמר לו: והלא קיבת עולה חמורה מקיבת נבלה, ואמרו כהן שדעתו יפה שורפה חיה (אוכל את החלב הקרוש בה)...
חזר אמר לו: מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי עבודה זרה.
אמר לו: אם כן למה לא אסרוה בהנאה?
השיאו לדבר אחר, אמר לו: ישמעאל אחי, היאך אתה קורא "כי טובים דוֹדֶיךָ מיין" או "כי טובים דודַיִיךְ"? אמר לו": "כי טובים דודייך". אמר לו: אין הדבר כן, שהרי חברו מלמד עליו, "לריח שמנֶיךָ טובים".

ר' יהושע עונה שתי תשובות לר' ישמעאל ושתיהן אינן מספקות. בסופו של דבר משנה ר' יהושע את נושא השיחה, והסיבה לכך היא שמדובר 'בגזרה חדשה, שאין מפקפקין בה... כדעולא שאמר: כשגוזרים גזרה חדשה אין מגלים את טעמה במשך שנים עשר חודש, שמא יימצא אדם שלא מסכים לטעם ויבוא לזלזל בה' (בבלי ע"ז לה ע"א). לענייננו חשובות שתי התשובות הראשונות של ר' יהושע; מהראשונה נובע שקיבת (כזכור, החלב הקרוש בה) נבלה אסורה, ומן השנייה עולה שסיבת האיסור היא שמדובר בעגלי עבודה זרה, ומכאן שסתם קיבת נבלה מותרת. כבסוגיית חולין, זו שבע"ז מעמתת בין אותן שתי מימרות של שמואל, ומתרצת ש'לא קשיא: כאן קודם חזרה, כאן לאחר חזרה, ומשנה לא זזה ממקומה'. וכהסברו של רש"י על אתר:

כאן קודם חזרה - אותה משנה דשחיטת חולין דקיבת עובד כוכבים נבלה ואסורה נשנית קודם שחזר בו ר' יהושע מדבריו שאמר לו לר' ישמעאל מפני שמעמידין אותה בקיבת נבילה וסבר לאו פירשא היא.
וכאן לאחר חזרה - הך דשני שמואל מפני שמעמידין אותה בעור אבל קיבה עצמה שריא לאחר חזרה שחזר בו ר' יהושע מפני תשובתו של ר' ישמעאל.

לפני שנמשיך לסוגיה הבאה במסכתנו, נעיר על מוזרות אחת. כאמור, לאחר שאלת התלמוד על לשון המשנה, 'האם קיבת גוי לאו נבלה היא?', מובאת תשובת רב הונא ולאחריה זו של שמואל. אך לפי סדר הדורות, וגם לפי החשיבות, שמואל (דור ראשון) היה צריך להיות לפני רב הונא (דור שני)! ואכן, בכתב יד מינכן – ורק בו – השמיטו את השם 'הונא', באופן שנוצר דיאלוג בין רב ושמואל בני אותו הדור, כנראה בגלל צרימה זו. אנומליה זו תעזור לנו מיד בחשיפת הרכבה של הסוגיה המקורית.
 

ניכוס ממקום אחר

הסוגיה הבאה עוסקת גם היא בסתירה מיניה וביה, אך הפעם של המשנה עצמה: מצד אחד הרישא של המשנה (1) אוסרת קיבת בהמה שנשחטה על יד גוי ונבלה, ומצד שני הסיפא (4) מתירה קיבת בהמה טרפה (שינקה מן הכשרה). וכי מה ההבדל בין טרפה לבין נבלה, כל זמן שהחלב בקיבתן הוא מבהמה כשרה? התשובה שניתנת לבסוף לקושיה זו בשמו של ר' יוחנן היא בדיוק אותה תשובה לסתירה בין שתי המימרות של שמואל, כאן ובסוגיית ע"ז: 'אלא אמר רב יצחק אמר רבי יוחנן: לא קשיא, כאן - קודם חזרה, כאן - לאחר חזרה, ומשנה לא זזה ממקומה'. כלומר, המשנה עצמה אינה עשויה מקשה אחת; חלקה הראשון אינו תואם לאחרון כיון שכרונולוגית שני החלקים שייכים לתקופות שונות בחיי ר' יהושע - לפני קושייתו של ר' ישמעאל ואחריה. 'ומשנה לא זזה ממקומה', פירושו שאף שההלכה השתנתה, נוסח המשנה הקודם השתמר ללא שינוי. תשובת ר' יוחנן מבחינה ומפרידה את מקורות המשנה השונים מבחינה היסטורית.

אלא שלא מסתבר שאותה תשובה ניתנה במקור גם לסתירה בין שני חלקי המשנה וגם לסתירה בין שתי מימרות של האמורא שמואל. סביר שהפרדת המקורות ההיסטורית נעשתה כתשובה לקושי אחד, ומשם נלקחה לפתרון השני. מהשוואה מדוקדקת של סוגיות חולין וע"ז שעושה י"נ אשפטיין, עולה כי סוגיית חולין המקורית כללה רק את הגהתו של שמואל את המשנה, ולא את הסתירה בין שתי מימרותיו. זו, והתירוץ שעליה, נלקחו בעריכה שנייה מע"ז והולבשו על סוגיית חולין. בנוסף, אותה מוזרות שהצבענו עליה לעיל, הקדמתו של רב הונא לשמואל, מצביעה על כך שבמקורה הגהת המשנה של שמואל לא נאמרה כלל כדי לפתור את הבעיה הקלה של 'האם קיבת גוי לאו נבלה היא?', אלא כדי ליישב קושי גדול בהרבה. מהו אותו קושי?

כאן מגיע חידושו הגדול של אפשטיין. הגהת שמואל באה ליישב את הסתירה בין חלקי משנת חולין – אותה בעיה שהעסיקה את ר' יוחנן. שמואל מעמיד את הרישא בבהמת גוי שהיא אסורה כנבלה, בגלל טעם אחר לחלוטין: בהמת גוי = בהמת עבודה זרה, כתשובתו השנייה של ר' יהושע לר' ישמעאל במשנת ע"ז. ואכן כך מפורש בשמו של ר' יוחנן במסירה שונה, בחלקה השלישי והאחרון של סוגייתנו:

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מעמידין בקיבת נבלות, ואין מעמידין בקיבת שחיטת עובד כוכבים; אמר לפניו רבי שמעון בר אבא: כמאן - כרבי אליעזר, דאמר סתם מחשבת גוי לעבודת כוכבים.

ואם כך, שני חלקי המשנה אינם סותרים אהדדי, כיוון שהם מדברים במקרים שונים – בהמת ע"ז שאסורה בהנאה מצד אחד, ונבלה וטרפה מצד שני. כעת מובנת האנומליה שבהקדמת רב הונא לשמואל; בעיית הניסוח במשנה הטרידה רק את רב הונא, ועליה הוא ענה. הסוגיה הבבלית כדרכה ניכסה לעצמה את דברי שמואל שנאמרו לצורך אחר לגמרי כדי לפתור את בעיותיה היא. מנגד, סוגיית ע"ז השתמשה בפתרונו של ר' יוחנן בחולין כדי לפתור בעיה דומה בדברי שמואל עצמו, ובכך הסתירה את המחלוקת העמוקה ביניהן. העריכה האחרונה של סוגיית חולין השתמשה במרכיביה המשניים של סוגיית ע"ז, הדביקה את תשובת שמואל לזו של רב הונא, ועימה חלקים מסוגיית ע"ז.
 

הפרדה והגהה

משנת חולין על ארבעת חלקיה אינה עשויה מקשה אחת. כך ברור לסוגיית חולין, ובעצם גם לסוגיית ע"ז. שיטת הפרדת מקורות המשנה מבחינה היסטורית היא שהשתלטה על שלוש הסוגיות - בחולין ובע"ז. מקורו של פתרון זה הוא ארץ ישראלי: ר' יוחנן. בבבל, מנגד, העלה שמואל כיוון שונה לחלוטין לפתרון אותה בעיה. לא הפרדה היסטורית, אלא העמדה (אוקימתא) הזוקקת הגהה פרשנית בלשון המשנה עצמה. במהלך הדורות נשכח/הושכח פתרון זה, ודעתו של שמואל נוכסה לצרכים אחרים של סוגיית הבבלי בחולין ומשם בעבודה זרה.

מסובך. ללא ספק. ועדיין לא נגענו במקבילות ממדרש ההלכה ומן התלמוד הירושלמי (אלה, נציין, מחזקות את נוסח המשנה כפי שהוא לפנינו, ואת תירוצו של ר' יוחנן). אכן, סוגיות התלמוד הבבלי מורכבות הן, ומקורן חבוי בעריכות שעבר במהלך שנים רבות של לימוד והתהוות. אך מה רב השכר בעמל התלמוד. לשמואל ולר' יוחנן גישות שונות ביחס למשנת רבי – הפרדת מקורות מול הגהה פרשנית. חשיפת גישות אלו עשויה לשפוך אור על תהליך קבלתה וקליטתה של משנה זו בישיבות בבל וארץ ישראל שנים מועטות לאחר גיבושה.