העקיצה הסוראית / יעקב צ. מאיר
חולין קכד ע"ב
פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון
שתי פעמים בש"ס - בסוגייתנו ובביצה כא. - מופיע סיפור זהה על דמויות זהות. רב אויא בא לרב הונא (כך יש לגרוס גם בסוגייתנו ע"פ כי"ר) ושאל אותו שאלה קשה. רב הונא החזיר לו 'עורבא פרח'. כאשר יצא רב אויא שאל רבה, בנו של רב הונא (אין זה רבה חברו של רב יוסף), את אביו האם אין זה רב אויא הזקן המפורסם מפומבדיתא, שאמרת שהוא 'גברא רבא'? ומדוע אתה מזלזל בו כך? אמר לו רב הונא, ומה אעשה שאני היום 'סמכוני באשישות' והוא ביקש ממני 'מילתא דבעי טעמא'. כוונת הביטוי של רב הונא היא להמשך הפסוק '...רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני' - עליו לאכול דבר מה שכן גופו נחלש.
מדוע מביאה הגמרא סיפור משונה זה, שיש בו רק חידודים בעלמא? סיפור המציג תגובה חסרת כבוד לחכם חשוב ומשאיר שאלה ללא מענה? כדי לענות על כך יש לבחון את החוליה היחידה בסיפור המוחלפת בין הגירסה בביצה לבין הגירסה בסוגייתנו – שאלתו של רב אויא.
בביצה שואל רב אויא על בהמה שחציה של ישראל וחציה של נכרי, האם מותר לשחטה ביו"ט. רב הונא עונה 'מותר' ועל כך שואל רב אויא 'מה בין זה לנדרים ונדבות?' והרי נדרים ונדבות אסורים בשחיטה ביו"ט משום 'שחצין לו וחצין לגבוה' (רש"י). בסוגייתנו שואל רב אויא על קולית – עצם חלולה מלאה מח – הסתומה המכל צדדיה, האם היא מטמאת במשא לפי דברי ר' ישמעאל האומר שמשא אינו תלוי במגע אם לאו?
רב אויא הוא למדן, הוא איננו מבקש לדעת הלכה למעשה, אלא לפלפל במקרים גבוליים ולבדוק בעזרתם את הגדרותיה המופשטות של ההלכה. מאמץ למדני שכזה, לחדור אל עומק הכללים המופשטים של ההלכה, נקרא בפי רב הונא 'מילתא דבעי טעמא'. דיונים הדורשים ירידה אל טעמה של ההלכה ניתן לערוך על בטן מלאה, אך לא כאשר הרב עייף מעמל יומו.
האם פעמיים ניגש רב אויא בשאלה למדנית אל רב הונא ופעמיים דחה אותו בקש ותירץ לבנו את הדחיה בחידוד משיר השירים? נראה שלא, אחרת היתה מסתמנת עקומת למידה הן אצל רב אויא והן אצל רבה בנו של רב הונא.
הסיפור הוא סיפור תבניתי. החוליה המשתנה היא השאלה הלמדנית. השאלה שלא נועדה להורות הלכה אלא לרדת לעומק הטעם. הסיפור התגלגל בבית המדרש שבסורא (הרי מי שמושם בו ללעג הוא חכם פומבדיתאי) כסיפור הלועג לפילפול הפומבדיתאי בשאלת הטעם. פעם אחת שובצה בו שאלה אחת ופעם אחרת, אך העקיצה הסוראית נותרה כשהיתה.
