הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטויים: "משום"; "איבעית אימא"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
חולין קיג ע"ב
וסבר שמואל איסור חל על איסור? והאמר שמואל משום ר' אלעזר: מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה - שנאמר +ויקרא כ"ב+ ומתו בו כי יחללוהו - פרט לזו שמחוללת ועומדת!
איבעית אימא: בעלמא - איסור חל על איסור, ושאני התם - דמיעט רחמנא ומתו בו,
איבעית אימא: בעלמא קסבר שמואל אין איסור חל על איסור, ושאני הכא דרבי רחמנא גדי,
ואיבעית אימא: הא - דידיה, הא - דרביה.
1.
הגמרא מקשה משמואל על שמואל עצמו. ההשואה היא לדברי שמואל שאמר "משום" רבי אלעזר.
2.
ההנחה היא, ששמואל עצמו גם מקבל את דברי רבי אלעזר. לכן הגמרא מתרצת ב"ואיבעית אימא" האחרון ["הא דידיה הא דרביה"], שאת הדין של רבי אלעזר שמואל "רק" מצטט, אבל הוא עצמו לא מקבלם, ולכן אין סתירה לדברי שמואל עצמו.
3.
מסביר רש"י:
רש"י מסכת חולין דף קיג עמוד ב:
הא דרביה - רבי אלעזר שאמר לעיל שמואל משמו. וכל היכא דקתני "משום" פלוני לא שמע מפיו אלא מפי אחרים שאמרו מפיו ושמואל לא ראה את רבי אלעזר מימיו דר' אלעזר בחורבן היה (גיטין דף נו) מתלמידי רבן יוחנן בן זכאי ושמואל מדורות האחרונים היה בסוף שנותיו דרבי.
רש"י קובע כעיקרון שהביטוי "משום" בא ללמדנו שהאמורא ה"מאוחר" לא הכיר ולא שמע מהחכם ה"מוקדם" [תנא או אמורא], אלא הוא שמע מחכם אחר ששמע מחכם אחר – עד רבי אליעזר. ובסוגייתנו מדובר ב"רבי אליעזר" שהיה רבו של רבי עקיבא ותלמידו של רבן יוחנן בן זכאי. ממילא גם ברור שכאשר הגמרא אומרת על רבי אליעזר "הא דרביה" אין הכוונה לרבו [של שמואל] ממש, שהרי לא חי בדורו כלל.
3.1
ברור שרש"י גורס בגמרא "אליעזר" ולא "אלעזר" [ ראה "הגהות וציונים", אות א]
4.
ואילו הרשב"ם במסכת בבא בתרא סובר שהביטוי "משום" מלמד שלא היה רבו המובהק. ונראה שהוא מתכוון לאותם מקרים שברור בהם ששני החכמים חיו \באותו דור, ובכל זאת הניסוח הוא "אמר רב... משום רב..." ולא: "אמר רב... אמר רב..."
ראה "מתיבתא", הערות כב+כה.
5.
הרחבה:
שמואל היה רבו של רבי אלעזר:
כל רבי אלעזר "סתם" במשנה הוא רבי אלעזר בן שמוע, וכל ר' אלעזר "סתם" בגמרא הוא ר' אלעזר בן פדת, תלמידו של רבי יוחנן [ רש"י יבמות עב עמוד ב ד"ה ראיתי..."] ר' אלעזר כשהיה בבבל שימש את רב ושמואל [חולין קיא עמוד ב].
לפי זה לא יתכן ששמואל אמר משום "רבי אלעזר" שהיה תלמידו. [לכן רש"י גורס "רבי אליעזר"]
6.
אולם אפשר לומר שהיה גם "רבי אלעזר" נוסף שחי "רק" דור אחד לפני שמואל, וממילא היה רבו ממש של שמואל. ראה "אטלס עץ חיים", כרך ד, עמוד 143: "רבי אלעזר בן דורדיא.. חי בתקופת התנאים, ככל הנראה בזמנו של "רבי"..."
7.
ונראה ליישב את כל התמיהות באופן אחר לגמרי: הביטוי "משום" מלמד שהחכם ה"מאוחר" קיבל את שיטתו של החכם ה"מוקדם" ולא תלוי כלל אם חי בדורו או לפניו.
7.1
ונבין כך גם את הביטוי הנוסף של "משום" בעמוד הקודם:
"אמר שמואל משום רבי חייא"
שמואל הכיר את רבי חייא. שניהם היו מתלמידי רבי יהודה הנשיא.
7.2
נשאלת השאלה, מדוע הניסוח הוא "משום" רבי חייא [שלפי רש"י לעיל מתאים רק כשלא היו באותו דור, או שלא שמע ממנו].
7.3
לכן, גם כאן נסביר שהגמרא באה לציין ששמואל קיבל את שיטתו העקרונית של "רבי חייא" בלי קשר אם שמע ממנו ישירות או לא, ואם חי בדורו או לא.
8.
לגבי שלושת התרוצים בגמרא "איבעית אימא":
8.1
גם התרוץ הראשון נפתח בביטוי הפתיחה "איבעית אימא". התרוץ השני פותח ב"איבעית אימא", והשלישי – ב"ואיבעית אימא".
8.2
בפשטות, 3 התרוצים הם חילופיים ואינם חלוקים זה על זה. מוכח מכאן שהביטוי "איבעית אימא" כשמופיע גם בתרוץ הראשון – הוא תרוץ נוסף ולא חולק על התרוץ שקדם לו. אם התרוץ השלישי חולק על קודמיו ברור הביטוי "ואיבעית אימא". אבל בסוגייתנו ברור ששני התרוצים הראשונים חלוקים זה על זה [אם שמואל סובר את הכלל "אין איסור חל על איסור"]
8.3
מי כתב את הביטויים "איבעית אימא" + "אי נמי"? אולי "עורך הגמרא" כשבא לסדר וללהכריע בין התרוצים.
8.4
לגבי שלושת התרוצים בגמרא "איבעית אימא" ראה "למנצח לדוד" [לרבי דוד פארדו" עמוד 163] שמסביר מדוע כל תרוץ בפני עצמו לא מספיק. וזוהי שיטתו אותה הוא מסביר בכל הש"ס שיש לנמק מדוע צריך כל "איבעית אימא".
