הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטויים: "אמורא מאוחר"; "אלא"

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

חולין קד ע"א-ע"ב

ואסור להעלות [וכו']. אמר רב יוסף: שמע מינה בשר עוף בחלב דאורייתא, דאי סלקא דעתך דרבנן, אכילה גופה גזירה, ואנן נגזר העלאה אטו אכילה! ומנא תימרא דלא גזרינן גזירה לגזירה - דתנן: חלת חוצה לארץ נאכלת עם הזר על השלחן, וניתנת לכל כהן שירצה. אמר ליה אביי: בשלמא אי אשמועינן חלת חוצה לארץ בארץ, דאיכא למיגזר משום חלת הארץ דאורייתא ולא גזרינן - איכא למשמע מינה, אלא חו"ל משום דליכא למיגזר הוא, אבל הכא - אי שרית ליה לאסוקי עוף וגבינה, אתי לאסוקי בשר וגבינה, ומיכל בשר בחלב דאורייתא.
מתקיף לה רב ששת: סוף סוף, צונן בצונן הוא!
אמר אביי: גזירה שמא יעלה באילפס רותח, סוף סוף כלי שני הוא, וכלי שני אינו מבשל! אלא: גזירה שמא יעלה באילפס ראשון."

1.
על מי מקשה "רב ששת" על אביי או על רב יוסף? תוס' אומר שמקשה על רב יוסף "חברו", כנראה שהוא מתכוון לומר שלא יתכן שרב ששת יקשה על אביי שחי אחריו ["אמורא מאוחר"] והיה תלמידו של רב יוסף חברו של רב ששת ["מתיבתא", הערה ה],
וראה שם מבחינה "עניינית", האם הקושיה יכולה להיות גם על אביי.

2.
אבל אולי אפשר לומר, שחכם כן מקשה על חכם "צעיר" ממנו – אם הכירו. וסביר שרב ששת הכיר את אביי.

3.
לפי הנ"ל תלוי את מי בא אביי לתרץ, האם את עצמו או את רב יוסף [רבו] ["מתיבתא", הערה י].

3.1
כמו כן מעירים ["מתיבתא", שם], שלא כתוב "אלא אמר אביי", ומזה משמע שאין כאן חזרה מההסבר הקודם, והגזירה היא משום האכילה ולא משום הבישול.