סקר
ממתי אתה בדף היומי?






 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

חוץ מבשר דגים וחגבים – ארבה המדבר

 

"מתניתין. כל הבשר אסור לבשל בחלב - חוץ מבשר דגים וחגבים. ואסור להעלות עם הגבינה על השלחן - חוץ מבשר דגים וחגבים. הנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים" (חולין, קג ע"ב).  


שם עברי: ארבה המדבר    שם באנגלית:    Desert locust    שם מדעי:  Schistocerca gregaria


נושא מרכזי: לזיהוי החגבים הטהורים


מקור היתר אכילת החגבים הוא בפסוק: "את אלה מהם תאכלו את הארבה למינו ואת הסלעם למינהו ואת החרגל למינהו ואת החגב למינהו" (ויקרא, יא כ"ב). מספר מיני החגבים שהיו מוכרים לחז"ל גדול מאד וכך אומרת הגמרא (חולין, סג ע"ב): "תניא, איסי בן יהודה אומר: מאה עופות טמאין יש במזרח, וכולן מין איה הן. תני אבימי בריה דר' אבהו: ז' מאות מיני דגים הן וח' מאות מיני חגבים, ולעופות אין מספר וכו'". רק חלק מבין מאות מיני החגבים היה מותר באכילה כמפורט במשנה (חולין, פ"ג מ"ז): "ובחגבים כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולים וכנפיו חופין את רובו רבי יוסי אומר ושמו חגב וכו'" ובסוגיית הגמרא בחולין (סה ע"א) (בנושא זה הרחבתי במאמר "ובחגבים כל שיש לו ארבע רגלים"). מתוך המקורות השונים משתמע שהשם "חגב" עשוי להיות שם כללי לקבוצה הכוללת מינים רבים (טמאים וטהורים) אך גם שמה של קבוצה מצומצמת. למשל, לדעת רבי יוסי, מבין כל המינים הנכללים בקבוצת ה"חגבים" מותרים לאכילה רק אלו הנקראים בשם "חגב".

העובדה שיש בין החגבים מינים טהורים וטמאים מציבה בפנינו אתגר שלפחות על פי הרמב"ם (אם לא נקבל את הבנת ה"חינוך" בדבריו) יש בו מצוות קום ועשה: "מצות עשה לידע הסימנין שמבדילין בהן בין בהמה וחיה ועוף ודגים וחגבים שמותר לאכלן ובין שאין מותר לאכלן, שנאמר: והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור, ונאמר להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל" (רמב"ם, מאכלות אסורות, פ"א הלכה א). מקור דבריו הוא כנראה בתו"כ (שמיני, פרשה י ו'): "וכל נפש החיה הרומשת במים להביא את הדגים וכל נפש השורצת על הארץ להביא את החגבים ולמה בא להבדיל לא בלבד השונה אלא ביודע אי זה טמא ואי זה טהור". הרמב"ם (ספר המצוות, עשה קנ"א) מנה את הלכה זו כמצווה: "והמצוה הקנ"א היא שצונו לבדוק בסימני חגבים גם כן והן כתובין בתורה (שמיני יא) אשר לו כרעים ממעל לרגליו. וענין זאת המצוה הוא כמו שבארנו במצוה שלפניה. והכתוב שבה הוא אמרו (שם) את זה תאכלו מכל שרץ העוף את אלה מהם תאכלו את הארבה למינו וכו'". בסמ"ג (עשין, עשה סא): "לבדוק בסימני חגבים עד שידע הטמא מן הטהור שנאמר (ויקרא יא, כא) אשר לו כרעים ממעל לרגליו". גישה זו איננה מקובלת על הכל ויש החולקים וסוברים שאין זו מצות קום ועשה אלא מניעת האיסור כלומר לאו הבא מכלל עשה, או שכלל אין בבדיקה מצוה והסימנים נועדו להפרישנו מהאיסור (ראה סקירה באנציקלופדיה התלמודית ערך "חגבים").

אחד ממיני החגבים שמסורת אכילתו נשמרה עד ימינו הוא ארבה המדבר (ראה תמונה 1). יהודי תימן המשיכו לאוכלו גם בארץ ישראל. ממאמרו של פרופ' זהר עמר ("אכילת הארבה בקרב יהדות צפון אפריקה") עולה שמסורת זו הייתה קיימת גם בקרב יהדות צפון אפריקה. העובדה שמסורת אכילת הארבה נשארה בעיקר בתימן קשורה, ללא ספק, לעובדה שנחילי ארבה המדבר הגיעו אליה במהלך כל השנים ברציפות גם אם לא תמיד היו במימדים גדולים מאד. מעניין לציין שדווקא רש"י מביא כדוגמה לחגבאים את ה"לנגושט"א" שהוא, על פי תרגומו של ד"ר משה קטן ב"אוצר לעזי רש"י", הארבה. אכן, השם הלטיני של החגב הנודד הוא Locusta migratoria. ברצוני לנסות ולקיים בשורות הבאות את מצוות "להבדיל" ברמת הידיעה בלבד, שהרי גם בה יש חשיבות, כדברי התו"כ: "... ולמה בא להבדיל? לא בלבד השונה אלא ביודע אי זה טמא ואי זה טהור". מפרש שם "עזרת כהנים": "להבדיל – שיטרח האדם להיות בקי בהן להכיר המינין הטמאין והטהורין והבדל שביניהם". יש להדגיש שהבנת החינוך (מ"ע קנג) ואחרים בדברי הרמב"ם שונה ולדעתם כוונתו שהמצווה קיימת רק בהקשר של אכילה. "... שנצטוינו לבדוק סימני בהמה וחיה כשנרצה לאכול מהם וכו'" (ה"חינוך"). מיותר לציין שמדובר בהשערות בלבד שאין בינן לבין הלכה למעשה ולא כלום.  
 

    
תמונה 1. ארבה המדבר   ארבה המדבר - בשלב טרום בוגר          צילם: אהד איילי


באופן כללי נראה, לענ"ד, שאם ברצוננו לחלק את החגבים לטהורים וטמאים הרי שדרך המלך היא למיינם על פי סוג המזון. מחד גיסא קיימים חגבים טהורים וטמאים ומאידך גיסא החגבים מתחלקים לצמחונים וטורפים ולכן סביר לטעון שגם אם לא כל הצמחונים טהורים הרי שהטורפים בוודאי טמאים. בעופות מצאנו: "אמר רבי אבהו: לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין, שאין לך נרדף בעופות יותר מתורים ובני יונה, והכשירן הכתוב לגבי מזבח (בבא קמא, צג ע"א). אכילת בעלי חיים אכזריים גורמת לאוכל להיות אף הוא אכזרי. כותב הרמב"ן (ויקרא, יא י"ג): "והסימן הגדול בעופות היא הדריסה, שכל עוף הדורס לעולם טמא, כי התורה הרחיקתהו מפני שדמו מחומם לאכזריותו ושחור וגס, ומוליד המרירה השרופה השחרחורת, ונותן אכזריות בלב ... והנה טעם האיסור בעופות, מפני אכזריות תולדותם, והבהמות יתכן שיהיו כן, מפני שאין בבעלי הגרה והפרסה השסועה דורס, והשאר כולם יטרופו". במאמר "סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה") עסקתי בנושא זה בהרחבה ועתה אני מציע להחיל את עקרון זה גם על החגבים.

אם נקבל את מסורת תימן לגבי ארבה המדבר הרי שנוכל להכשיר, לפחות, את המינים הדומים לו ביותר (שהרי גם אם אינם נקראים "ארבה" הרי שהם בכלל "למינהו") וכוונתי לחלק מבני תת משפחת השדמנים שבה הוא נכלל. ההבדלים בין בני תת משפחה זו קטנים ביותר ולכולם הסימנים שתיארו המשנה והגמרא. תת משפחה זו עשירה במינים ותפוצתה כלל עולמית. בישראל מצויים 14 סוגים. סימנם הייחודי, בליטה מעוגלת בצד התחתון של החזה הקדמי בין זוג הרגליים הקדמיות (ראה בתמונה 2), פני הקולית האחורית מכוסים בשתי שורות של לוחיות מלוכסנות וחלקות (תמונה 3). רוב המינים מגושמים וגדולים ולכן יש להם ערך כמאכל. השדמנים מתחלקים לחובבי צמחים ולחובבי קרקע הנבדלים בנוכחות כפתור הצמדה מפותח בין הציפורניים. כפתור ההצמדה מסייע לחובבי הצמחים בטיפוס ואילו למקצת המינים חובבי הקרקע יש כפתור הצמדה מנוון. בקבוצה זו יש גם מינים שכנפיהם התנוונו ולכן הבוגרים של מינים אלו נראים כמו זחלים גדולים. מינים אלו כמובן אינם טהורים שהרי אין עונים לתנאי של "... ובחגבים כל שיש לו ארבע רגלים, וארבע כנפים, וקרצולים, וכנפיו חופין את רובו וכו' (חולין. נט ע"א) 

 

   
תמונה 2. גובי מצרי   תמונה 3. שדמון


הרחבה

ארבה

מבין מיני החגבים המוזכרים בשמותם בכתובים מעטים הם המינים שניתן לזהותם בוודאות (יחסית) ואחד מהם הוא הארבה. אמנם בלשון ימינו, ואולי גם במקורות, הכינוי "ארבה" איננו מורה על מין מסוים של חגבים, אלא על תופעה ביולוגית המיוחדת למינים אחדים של חגבים, אך התיאורים הרבים של הארבה ונזקיו במקרא (24 פעמים) הולמים במיוחד את המין ארבה מדבר, שהוא המין הנפוץ וההרסני ביותר מבין מיני החגבים המתלהקים. הפלישות האחרונות לארץ ישראל היו בשנים: 1827, 1838, 1865, 1866, 1915, 1930, 1953. הפלישה האחרונה היתה ב 2004. הפלישה בשנת 1827 הייתה לכל אזורי המזרח התיכון, והביאה להשמדת יבולים נרחבת, ולרעב גדול בארץ. בשנת 1838 הייתה התקפה יוצאת דופן בעוצמתה, בכל חלקי ארץ ישראל. בשנת 1865 הייתה פלישת ארבה בקנה מידה גדול, שהביאה לרעב בארץ. בשנת 1915 במהלך מלחמת העולם הראשונה, פלשו נחילי ארבה גדולים לארץ ישראל, השמידו את יבוליה והחריפו את הרעב שגרמה המלחמה שהתנהלה בין הצבא הבריטי לצבא הטורקי. הקשר בין הארבה המקראי וארבה המדבר מתבטא גם בכך שברשימת החגבים המותרים לאכילה נמנה הארבה ראשון ומכאן שהיה החשוב ביותר מבין החגבים.

השם ארבה נגזר מהתנהגותם הלהקתית של מיני החגבים הנודדים בנחילים עצומים המונים, לעיתים, מיליוני פרטים. רעיון זה מופיע בדברי האבן עזרא (שמות, י ד'): "ארבה שם מין. אולי נקרא כן בעבור שהוא יותר רב מהמינים האחרים. וכתוב יתר הגזם אכל הארבה, ועליו כתיב חילי הגדול, ואם כן יהי האלף נוסף". בניגוד לגישה המקובלת היום הרי שלדעת האבן עזרא הארבה הוא מין אחד בלבד, שמספר פרטיו עולה על כל האחרים, דבר המוביל למסקנה שהכוונה לארבה המדבר הנפוץ באזורנו. על פי גישה זו, ייתכן, ונכללים בקבוצת "הארבה למינהו" (ויקרא, יא כ"ב) כל החגבים הגדולים בעלי ראש קצר המשמשים לאכילה. שם נרדף לארבה הוא גובי כפי שמצאנו בבבלי (חולין, ס"ה ע"א): "ארבה - זה גובאי". השם גובי מופיע במקרא 3 פעמים והתרגומים הארמיים מתרגמים ארבה. במילון האבה (Hava) לערבית הקלאסית, יש בשורש גב"י, שעיקר משמעותו גבייה, כמו בעברית, גם ערך ג'אב (כנראה גובי) ולו שני פירושים: גובה מס; ארבה (locust). במילון Lane, מובא נימוק לקשר בין הגובה והארבה. לדעתו מפני שהארבה מלקט, "גובה"את הכול. הוא מצטט אימרה: "כשיש בצורת בא הגובה [=ארבה] ולוקח הכול" (1) הרד"ק (נחום, ג י"ז) מפרש: "כגוב גובי - כמו גובים וכן וקרע לו חלוני כמו חלונים. והדומים לו - ותרגום ארבה גובאים ומה שאמר כגוב גובי ר"ל המין הגדול שבמיני הארבה כמו מלך מלכים". ייתכן ודברי הרד"ק הם המקור לשמו של הגובי המצרי הגדול שבחגבי ארץ ישראל (ראה בתמונה 4).

 

גובי מצרי            צילם: Alvesgaspar
 

ארבה המדבר

בדרך כלל חיים החגבים כפרטים בודדים שאינם מתלהקים ואינם נודדים, אולם יש מינים אחדים ההופכים לאחר פרק זמן מסוים לצורת הארבה. למינים אלה יש שני מופעים: המופע הבודד והמופע הלהקתי - הארבה. שני המופעים שונים מאד זה מזה ולכן נחשבו בעבר לשני מינים שונים. החוקר הרוסי אוברוב (1923) הוכיח כי הם מין אחד. מוצא ארבה המדבר המוכר בארץ היטב, במופע הלהקתי שלו, הוא במזרח אפריקה, שם החגבים מתקיימים במופע הבודד, ומקימים בדרך כלל דור אחד בשנה. בתנאים מתאימים הוא מקים שם דור שני עוד באותה שנה, והישרדות הצעירים גדולה מאוד. אם תנאים אופטימליים אלו מתקיימים ברצף של כמה שנים מתרבה האוכלוסייה לממדים עצומים. בהשפעת הצפיפות חלים בחגבים שינויים פיסיולוגיים והתנהגותיים. צבעם משתנה ומופיע צבע המופע ההמוני הכהה יותר. בתחילה הבוגר חום, לאחר מכן הוא נעשה ורוד, ולבסוף עם התבגרותו המינית הוא הופך לצהוב. שינויי צבע אלה הם בייחוד אצל הזכרים. צבע המופע הבודד ירוק בהיר עד ירוק-אפור ואינו משתנה. צבעם הכהה של זחלי המופע החברתי מסייע לספיגת חום השמש, וכתוצאה מכך עשויה טמפרטורת גופם לעלות אף ב – 8 מ"צ מעל לחום גופם של זחלי המופע הבודד. הבדל זה מסביר במידה רבה את פעילותם הנמרצת של זחלי המופע החברתי, ואת כמויות המזון הגדולות שהם צורכים. זחל פעיל זקוק למזון במשקל גופו בכל יום. קצב הרבייה של המופע הבודד והחברתי שונה מאד. במקום שתי הטלות של כ - 40 ביצים, בממוצע, במופע הבודד, מספר ההטלות במופע חברתי 6-4 (כל הטלה של כ - 30 ביצים). מספר הביצים לנקבה מגיע, אם כן, ל - 150 בעונה. ההטלה מתבצעת בגומה בקרקע על ידי החדרת קצה הבטן המתארכת באופן טלסקופי. ההטלה אפשרית רק בקרקע רטובה כלומר בעונת הגשמים. הזחלים בוקעים מן הביצים כעבור 4-3 שבועות (בהתאם לטמפרטורת הסביבה), וממשיכים באורח החיים החברתי. הם נעים בנחילים בעקבות המזון ומחסלים את הצמחייה בדרכם. תוך כדי תנועה הם מתנשלים 5 פעמים, ולאחר ההתנשלות החמישית מופיעה הצורה הבוגרת. הלהקות המעופפות נעות לפי כיוון הרוח ולכן למשטר הרוחות יש חשיבות מכרעת בקביעת אזורי הנחיתה. בתאור מכות מצרים (שמות, י י"ט) מצאנו: "ויהפך ה' רוח ים חזק מאד וישא את הארבה ויתקעהו ימה סוף לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים". וכך אומר דוד המלך (תהילים, קט כ"ג): "כצל כנטותו נהלכתי ננערתי כארבה". מפרש המלבי"ם: " ... ננערתי כארבה, הננער ע"י הרוח ממקום למקום כן אני נע ונד".

שני המופעים שונים גם בהתנהגותם. זחלי המופע הבודד נשארים בתחומי אותו אזור, ואילו זחלי המופע הלהקתי נודדים למרחקים. מופיעים אצלם יסודות של התנהגות להקתית, עם תקשורת בין הפרטים. כאשר אוכלוסיית הארבה הולכת וגדלה מדור לדור והמזון איננו מספיק מתחיל הארבה לנדוד באופן מאורגן. הנדידה מתחילה בשעות הבוקר המאוחרות, כאשר חום גופם של החגבים החשופים לשמש מגיע עד כ – 40 מ"צ. בצהריים התנועה נפסקת ומתחדשת לפנות ערב, ובלילות חמים היא מתנהלת גם בלילה. על מנוחת הארבה בלילות קרים אנו לומדים בנחום (ג י"ז): "מנזריך כארבה וטפסריך כגוב גובי החונים בגדרות ביום קרה, שמש זרחה ונודד ולא נודע מקומו אים". מפרש רש"י: "החונים בגדרות ביום קרה - כן דרך הארבה והזבוב החסיל והילק בעת הקור נדבקים בכתלים וכשיבא חום הן נודדים משם והולכים להם כך יגלו כל עמך".

באורח זה מתקדם הארבה צפונה לארצות שלחופי ים-סוף, ולאחר הקמת דור נוסף הוא מגיע, דרך חצי-אי ערב, גם לישראל. לא תמיד הנחילים הפולשים לארץ-ישראל בוגרים לחלוטין מבחינה מינית וצבעם עודנו חום או ורוד. מזכרוני כילד, הפלישה בשנת 1955 הייתה של פרטים בשלב הוורוד ועננים וורודים כיסו את פני השמים. בפלישה המצומצמת של שנת 2004 הפרטים היו בצבע צהוב כלומר בשלב האחרון של ההתבגרות (ראה בתמונה 1). בדרך כלל נחילי הארבה ממשיכים בתעופה למחרת היום, אך לעתים הם נשארים ימים אחדים באותו המקום. עם הגיעם לבגרות מינית הם מזדווגים, והנקבות מתחילות להטיל את ביציהן. במצב זה הם שוהים זמן רב בשטח, ונזקם רב מאד.

הארבה אוכל כמעט כל צמח, על חלקיו השונים, כגון: עלים של עצים ופירותיהם, ירקות ותבואה. עלים קשים של עצים כגון חרוב ושקמה. לעיתים, לאחר שכל העלווה נאכלה, הוא מכרסם גם את קליפת העצים. התופעה מזכירה לנו את תאור מכת הארבה בספר שמות: "ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ ויאכל את כל עשב הארץ ואת כל פרי העץ... ולא נותר כל ירק בעץ ובעשב השדה בכל ארץ מצרים" (שמות, י ט"ו). בפרשת התוכחה (דברים, כח ל"ח): "זרע רב תוציא השדה ומעט תאסף כי יחסלנו הארבה". על נזקיו של הארבה ועל הרושם שנזקים אלו מותירים על יושבי הארץ אנו קוראים באופן מפורט ביואל (פרק א'):

"שמעו זאת הזקנים והאזינו כל יושבי הארץ ההיתה זאת בימיכם ואם בימי אבתיכם. עליה לבניכם ספרו ובניכם לבניהם ובניהם לדור אחר. יתר הגזם אכל הארבה ויתר הארבה אכל הילק ויתר הילק אכל החסיל ... כי גוי עלה על ארצי עצום ואין מספר שניו שני אריה ומתלעות לביא לו. שם גפני לשמה ותאנתי לקצפה חשף חשפה והשליך, הלבינו שריגיה... שדד שדה אבלה אדמה כי שדד דגן הוביש תירוש אמלל יצהר. הבישו אכרים הילילו כרמים על חטה ועל שעורה כי אבד קציר שדה. הגפן הובישה והתאנה אמללה רמון גם תמר ותפוח כל עצי השדה יבשו".

להקות ארבה עלולות לכסות שטח של מאות קילומטרים רבועים ולחסל את יבולם באופן מוחלט. לעיתים קרובות עצים מסוימים מתאוששים כעבור זמן ומתחילים ללבלב, אך התפתחותם נעצרת ותוצאות הנזק ממשיכות להתבטא בשנים הבאות. הפסוק "ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ" והפסוק ביואל (ב ב) "יום חשך ואפלה יום ענן וערפל ... עם רב ועצום כמוהו לא נהיה מן העולם ואחריו לא יוסף עד שני דור דור" מתאר באופן מדוייק את הופעתם של נחילי הארבה הגדולים והצפופים שראיתי בילדותי. טריסטראם (1876) מתאר מכת ארבה, בה האדמה הצהיבה מכמויות הארבה. כדי להבריח את הארבה השתמשו בעבר בהרעשה. דפיקה על גבי פחים היתה אמצעי לגירוש הארבה וייתכן וזו כוונת הפסוק באיוב (לט כ): "התרעישנו כארבה". כך מפרש, אולי, גם האבן עזרא: "התרעישנו כארבה - שתשמיע לו רעש במרוצתו כאשר ישמע לארבה". רש"י מפרש באופן שונה: "כארבה - מדלג ומקפץ כארבה ומרעיש סביביו". לאור כך שהארבה עצמו איננו משמיע רעש חזק וגם מהקשר הפסוק סביר יותר לפרש שכוונת השאלה היא כפרושו של האבן עזרא.

 


(1) תודה לד"ר חנוך גמליאל על איסוף התרגומים מערבית.

 

רשימת מקורות לכתיבת ערך זה:

מנחם דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (עמ' 184).
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 3 (עמ' 85-95).

לעיון נוסף:

זהר עמר, הארבה במסורת ישראל. הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ד
הרב ירון בן דוד, "האם גם אשכנזים יכולים לאכול חגבים?"
מצגת "תמונות עתיקות מפלסטינה – התקפת הארבה" (מאת דובה פרימרמן) באתר "קלריטה ואפרים מצגות".
תאור חי של התקפת ארבה בשנת 1915 שנשלח על ידי זאב ולק ראה כאן

 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 

 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר