הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטוי: "ורמינהו"

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

חולין קג ע"א

ורמינהו: אכל אבר מן החי מן הטרפה, ר' יוחנן אמר: חייב שתים, ור' שמעון בן לקיש אמר: אינו חייב אלא אחת, 
בשלמא לר' יוחנן - ניחא, אלא לר' שמעון בן לקיש קשיא! אמר רב יוסף: לא קשיא, כאן - בבהמה אחת, כאן - בשתי בהמות, בשתי בהמות - מיחייב שתים, בבהמה אחת פליגי. בבהמה אחת במאי פליגי? אמר אביי, כגון שנטרפה עם יציאת רובה...

1.
של"ה - כללי התלמוד (ט) כלל אלף:

קפו. ורמינהו. דרך התלמוד, כשסותרת ברייתא לברייתא, אומר ורמינהו. רצה לומר, שמפילם זו לזו וזו לזו, וזה לפי שכחן בשוה.
כי כשמקשינן לאמורא אין לומר ורמינהו, דכחה דברייתא טפי ואמר מיתיבי, דהוה פירכא לאמורא, דאיך ירמה אהדדי, דודאי האמורא הוא המוקשה. וכשמקשה המשנה או הברייתא מדידיה לדידיה, אין דרך לומר ורמינהו, אלא קשיא רישא אסיפא. ..
ולשון 'ורמינהו' מלשון (שמות טו, ד) 'ירה בים'.

[רק] סתירה מברייתא לברייתא נקראת "ורמינהו"

2.
אולם גם סתירה ממשנה לברייתא נקראת "ורמינהו":
הליכות עולם שער שני פרק א:

א. כל מתיבי ורמינהי ומתקיף והוי לשון קושיא הם אלא שהם מתחלפים בענין.
שלשון תיובתא שייך כשהמקשה משיב על האמורא מכח משנה או ברייתא כי האמורא אין לו כח לחלוק על התנא. ומצינו לשון תיובתא על התנא מן הפסוק, במסכת ע"ז פרק אין מעמידין במחלוקת ר' אליעזר ורבנן מתיבי ויאמר משה גם אתה תתן בידינו וגו'. וכן בהרבה מקומות אחרים תמצא כלשון הזה.

ולשון רמיא כשמקשה ומשליך משניות וברייתות הסותרות זו לזו, וכן שייך האי לישנא כשמקשה פסוקים זה על זה רמו קראי אהדדי בהרבה מקומות...

משמע מכל הנ"ל שלא שייך לומר את הביטוי "ורמינהו" כשמקשים מאמורא על אמורא [עצמו].

3.
יד מלאכי כללי התלמוד כלל רנ:

ורמינהי, מצינו מחודש דאף כשמקשה לאמורא מברייתא אומר ורמינהי, וכזה ראה וחדש בפרק במה מדליקין [דף] כ"א ב' דמקשה על רב וכבתה אין זקוק לה ורמינהי מצותה וכו' וכן בפרק אין מעמידין [דף] מ' א' מקשה על רב מכלל דדג טמא אית ליה עובר ורמינהו דג טמא משריץ וכו' וע"ע בריש זבחים [דף] ג' א' ולפי זה לא ידענא אמאי מוהריק"א בכלליו כתב דכשמקשה לאמורא מברייתא או משנה אינו אומר ורמינהו מפני שהאמורא הוא המוקשה דאין סברא לומר דשאני רב דתנא הוא ופליג וכמו שתירץ לזה מוהר"י חאגיז בספר תחלת חכמה בשער ג' פ"א כלל ג' דהא אשכחן בספ"ק דיומא [דף] כ"א ב' דנקט לישנא דורמינהי על מימרת רב יצחק בר אבדימי וכן מצאתי עוד בריש פרק ר' ישמעאל [דף] נ' א' על מימרת ר' יוחנן דלאו תנא הוא כמו שהוכחתי בראיות נכונות באות הריש

עד כאן הוא מביא את הדעות שיש "ורמינהו" כתחליף ל"מיתיבי" - קושיה מתנא על אמורא.

3.1
המשך דבריו:

וע"ע בפרק אלו טריפות [דף] נ"ב א' דקאמר הכי על שני מימרות דשמואל דסתרי אהדדי
וכן תמצא עוד בפרק ג"ה [חולין דף ק"ב ב'] ואחרי מופלג הגיעו לידי חדושי הריטב"א על בתרא כ"י וראיתי בפרק חזקת הבתים דעל מאי דאיתא שם בגמרא [בבא בתרא דף מ"ב א'] למימרא דלוקח אית ליה קלא ורמינהו וכו' כתב לחד טעמא דהך פירכא לא שייכא אדרב משום דלשון ורמינהי לעולם אינו נאמר אלא על רומיא דקראי אהדדי או דמתנייתי אהדדי והוא פלא דהא בכולהו דוכתי דאייתינא מוכח דגם באמוראי שייך לשון זה:

הוא מביא הוכחה מסוגייתנו ש"ורמינהו" הוא קושיה "אהדדי" – גם לגבי סתירה בין שתי מימרות של אותו אמורא.

3.2
יש להדגיש: מדובר על סתירה בין אמורא לדברי עצמו.
כלומר בסופו של דבר תמיד "ורמינהו" זוהי סתירה בין שני מקורות שוים בתוקפם [ולא מתאים למי שסבור שיש "ורמינהו" גם כשמקשים מתנא על דברי אמורא].

4.
ונראה לומר: הביטוי "ורמינהו" הוא קושיה חזקה [סתירה] כל כך שתמיד – דווקא בגלל תוקף הסתירה - יש לה פתרון ותשובה, ואילו בקושיית "מיתיבי" יש באמת לפעמים מסקנה של "תיובתא" כלומר דברי האמורא נדחים. ואילו אחרי "ורמינהו" לא מופיע בש"ס אף פעם "תיובתא"!

4.1
אבל "קשיא" יש ומופיע גם אחרי "ורמינהו", וידוע שיש בפרשנים שטוענים ש"קשיא" ניתן ליישב, ואין בביטוי "קשיא" משמעות של קושיה "סופית".