שמועות שנקשרו זו בזו / יעקב צ. מאיר

חולין קא ע"ב

פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון

רצה מסובב הסיבות ובשבוע שחל בו יום הכיפורים בשבת נלמדת גם סוגיה הדנה בהלכות יום הכיפורים שחל להיות בשבת. '...והתניא שבת ויוה"כ שגג ועשה מלאכה מנין שחייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו? תלמוד לומר "שבת היא", "יום הכפורים הוא", דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר אינו חייב אלא אחת'.

ברייתא זו סותרת את סברת הגמרא שלרבי יוסי הגלילי אין איסור 'כולל'. כדי להתמודד עם הסתירה נוקט רבין בטכניקה נדירה ורדיקלית, עליה הרחבנו במסכת הקודמת, (מנחות נז) – 'שלח רבין משום דרבי יוסי בר' חנינא, כך הצעה של משנה ואיפוך'. רבין היה אמורא בבלי שעלה לארץ ישראל והסתירה צרובה בזכרונו. בארץ ישראל למד תירוץ לסתירה מפי האמורא הארצישראלי רבי יוסי בר' חנינא ושלח אותו בחזרה לבבל. אמנם, אומר ר' יוסי בר' חנינא, זהו פירושה הנכון של המשנה, ואף על פי כן – 'איפוך'. יש להפוך את השמועות. מעתה אמור – רבי עקיבא הוא שמחייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו ואילו רבי יוסי הגלילי אומר 'אינו חייב אלא אחת'.

רדוקציה רדיקלית מוצגת בסוגייתנו יחד עם קושיה מפי ר' יצחק בר יעקב בר גיורי מפי ר' יוחנן, 'לדברי רבי יוסי הגלילי למאי דאפכן, שגג בשבת והזיד ביום הכפורים פטור, מאי טעמא?' הקושיה מנוסחת בעירוב של ארמית ועברית ועל פי דרך הצגתה לפנינו היא נסובה על הברייתא שלנו 'למאי דאפכן', אחרי ההיפוך. אך המשכו של הדיון בקושיה זו, שנערך בישיבות בבל, מגלה שהקשרה הראשון היה אחר.

אביי מתרץ את הקושיה כנוגעת באמת למחלוקתנו – הזיד ביו"כ פטור שכן שבת קביעא וקיימא ואילו יו"כ תלוי בקביעת בית דין בשר-ודם. אך רבא מסביר את שמועתו של ר' יוחנן אחרת. אותה שנה שמד היה בארץ ישראל, חכמים ביטלו את יו"כ וקיימוהו בשבת הסמוכה רק כזיכרון. רק אם הזיד ביו"כ זה – פטור.

סברתו של רבא נשמעת רחוקה, היסטורית וספקולטיבית ואילו סברתו של אביי 'בית מדרשית' ומוצקה הרבה יותר. אך 'כי אתא רבין וכל נחותי אמרוה כרבא'. נמצא שרבא צדק, יוה"כ המדובר היה יו"כ שבוטל בשנת שמד ומשום כך פטור המחלל אותו במזיד. גירסתה הנכונה של מימרת ר' יוחנן היא חלקה העברי בלבד 'שגג בשבת והזיד ביום הכפורים פטור', בלבד. פתיחתה וסיומה הארמיות נועדו להעניק לה פשר אחרי שהקשרה ההיסטורי נשכח. מי הוסיף את הפתיחה והסיום? איש אינו יודע. אך יתכן שהדבר נעשה בזמן העברתן של שמועת ר' יוסי בר חנינא ושמועת ר' יוחנן בצוותא מארץ ישראל לבבל לאורך הסהר הפורה, עד שנקשרו השמועות בזכרונו של המסרן לבלי הפרד.