הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטויים: "מתניתין דלא כי האי תנא"; "והלכתא"

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

חולין צט ע"ב

כיצד משערינן. אמר רב הונא: כבשר בראשי לפתות. מתני' דלא כהאי תנא, דתניא, רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אין בגידין בנותן טעם... כי אתו לקמיה דרבי אמי, משדר להו לקמיה דרבי יצחק בן חלוב, דמורי בה להיתירא משום דרבי יהושע בן לוי, וליה לא סבירא ליה. והלכתא: אין בגידין בנותן טעם. "

1.
ממשנתנו יוצא שהגיד נותן טעם בבשר ולא מתאים לדעת הברייתא - שרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה סובר ש"אין בגידין נותן טעם".

2.
"יד מלאכי", סעיף תז:

"מתניתין דלא כי האי תנא - כל היכא דקאמר הכי - קאי במסקנא, מדלא קאמר לימא מתניתין דלא כי האי תנא,... "

כלומר, הקביעה בגמרא שמשנתנו לא תואמת את דעת התנא בברייתא – נשארת גם למסקנה ולא נדחית.
אם הגמרא היתה פורכת את הקביעה הזו, אזי, היתה פותחת את ההשוואה בביטוי "לימא.."

2.
גם אם נאמר שנשארת הקביעה שהמשנה איננה תואמת את דברי התנא האחר בברייתא, עדיין לא ברור כיצד תיקבע ההלכה.

3.
עיקרון נוסף שמשתמע מהביטוי הנ"ל:
יד מלאכי כללי התלמוד כלל שצו:

"לימא דלא כי האי תנא, לא שייך למפרך אלא היכא דתני סתמא במתניתין וכלומר לימא דסתם רבי הך מתניתין דלא כפלוני אבל היכא דקתני בהדיא דברי ר"פ לא שייך למפרך לימא דהאי תנא הוי דלא כתנא אחר, זרע יצחק עירובין פ"ב מ"ג: "

הסבר: אם הדין במשנה היה נאמר בשמו של חכם מסויים הגמרא לא היתה קובעת "מתניתין דלא כי האי תנא...", מפני שאין כלל בעיה בעובדה שיש מחלוקת בין תנאים. אולם כאשר הדין במשנה נאמר "בסתם", זאת אומרת שרבי יהודה הנשיא השמיט בכוונה את שמו של החכם, ואולי אפילו נחשב כדברי רבי מאיר על פי הכלל " 'סתם' משנה – רבי מאיר", וממילא קובעת הגמרא שרבי יהודה הנשיא עשה זאת בכוונה שלא כדעת תנא אחר בברייתא.

4.
אמנם נראה שלשון "מתניתין דלא כי האי תנא" הכוונה היא שהלכה דווקא כ"סתם משנה" ולא כאותו תנא בברייתא, ואז בסוגייתנו ההלכה צריכה להיות שיש נתינת טעם על ידי גידין. ואולי לכן הגמרא היתה צריכה לומר "והלכתא: אין בגידין בנותן טעם".

4.1
וראה ב"רבנן סבוראי", עמוד 179, שטוען להיפך, שהביטוי "והלכתא" מיותר.

5.
ומצאתי בשיטה מקובצת כתובות על דף קט: "ומאי דאמרינן דלא כי האי תנא לא בא לומר שאין הלכה כברייתא..." לא ברור אם זה נאמר באופן עקרוני או מקומי באותה סוגיה.

6.
לפי הדברים לעיל משמע שאת הביטוי "והלכתא" כתב עורך הגמרא אחרי שבדק את שיטות האמוראים בגמרא ופסק דווקא כתנא בברייתא ולא כ"סתם משנה" בסוגייתנו.

7.
ואולי ניתן לומר, שרבי אמי בסוגייתנו הוא זה שפסק "והלכתא..." שלא כדעתו האישית, למרות שהגמרא אומרת במפורש "וליה לא סבירא ליה". אולי דווקא משום ש"ליה לא סבירא ליה" הכוונה כשפסק לעצמו, אבל לרבים פסק כשאר החכמים ואמר "והלכתא...".

8.
בסופו של דבר נפסק על ידי כולם ש"אין בגידין נותן טעם".