בין אבות לבנים, בין עבדים לליצנים / חנן חריף
בבא מציעא סד ע"ב - סה ע"א
פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון
במסגרת הדיונים בהלכות ריבית בפרק "איזהו נשך" מובא מנהגו של רב יוסף בר חמא, שהיה "תקיף עבדי דאינשי דמסקי ביה בהו זוזי, ועביד בהו עבידתא" (היה מחזיק בעבדים של החייבים לו, ומעבידם). לשאלתו של רבא, בנו, לפשר מעשה זה ענה רב יוסף שהוא סובר כרב נחמן, שאמר שעבד איננו שווה את הלחם שהוא אוכל, ולכן ניתן להשתמש בו ולזון אותו (גם אם הוא איננו שלך). תשובה זו לא הניחה את דעת הבן, שקבע כי דברי רב נחמן נאמרו רק לגבי עבד ספציפי – דארי (או דארו), עבדו של רב נחמן, "דמרקיד ביה כובי" (רש"י: ליצן היה, ומרקד בחנויות לשתות יין), ולא לגבי עבדים רגילים. מסתבר שרבא הכיר את דארו הליצן באופן אישי, שכן רב נחמן היה רבו. מן הסתם ביקר רבא בביתו והכיר את יחסו של רב נחמן לעבדו הסורר. הביטוי בו נוקט התלמוד מתייחס, מן הסתם, לחנויות שבהן מוזגים יין - שכן "כובי" הן חביות, ו"ביה כובי" הוא 'בית החביות'. מטרת הריקוד היא שתיית היין, והיא שהביאה את רש"י להגדיר את העבד דארו כ"ליצן".
רב יוסף נאלץ להיתלות באילן אחר – ר' דניאל בר' קטינא בשם רב - שטען כי "התוקף (=מחזיק, תופס) עבדו של חבירו ועשה בו מלאכה, פטור", שכן נוח לו לאדם שלא יתבטל עבדו. ואולם, גם הסתמכות זו לא הניחה את דעת רבא, הבן, שטען כי הדברים אינם נוגעים למקרה הנדון, שכן כאן מדובר בבעלי חוב, ויש בשימוש בעבד חשש ריבית, שכן זוהי טובת הנאה הנובעת מהחוב. בסופו של דבר נאלץ האב להיכנע מפני דעת הבן, ולהכריז "הדרי בי" – חזרתי בי.
נראה כי רב יוסף אכן סבר כי דברי רב נחמן נאמרו באופן גורף, ולא רק כלפי עבדו השתיין והליצן; נראה גם שסבר כי אין במעשיו משום חשש ריבית. בכל אופן, מדרך הצגת הדברים ומסיום הסיפור בהודאה בטעותו, עולה התחושה שרב יוסף היה 'זקוק' למישהו קרוב שיעמידו על טעותו, שנגרמה, אולי, מהטיה ממונית. העובדה שדווקא רבא, בנו, הוא המעמידו על הטעות מלמדת הן על הצורך, שמתעורר לעיתים דווקא מצד הבן, להעמיד את האב על טעותו, הן על הדרך הראויה לעשות כך – בנימוקים ענייניים ובדרך ארץ, אך ללא העלמת עין, והן על צורת התגובה הרצויה מצד האב: נכונות לקבלת ביקורת ולהתמודדות כנה וישרה עמה, גם במחיר של הודאה בטעות.
