הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטויים: "לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר" - "וכי מכללא מאי"

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

חולין צה ע"א-ע"ב

אמר רב: בשר, כיון שנתעלם מן העין - אסור...
והא דרב, לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר, דרב הוה יתיב אמברא דאישתטית, חזיא לההוא גברא דהוה קא מחוור רישא, נפל מיניה, אזל אייתי סילתא, שדא - אסיק תרין; אמר רב: עבדי נמי הכי? אסרינהו ניהליה. אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב: דאיסורא שכיחי, דהתירא לא שכיחי? אמר להו: דאיסורא שכיחי טפי.
וכי מכללא מאי? פרוותא דעובדי כוכבים הואי: תדע, דקאמר להו: דאיסורא שכיחי טפי.
אלא רב היכי אכל בשרא? בשעתיה, דלא עלים עיניה מיניה, איבעית אימא: בציירא וחתומא, ואי נמי: בסימנא...
רב הוה קאזיל לבי רב חנן חתניה, חזי מברא דקאתי לאפיה, אמר: מברא קאתי לאפי, יומא טבא לגו; אזל קם אבבא, אודיק בבזעא דדשא חזי חיותא דתליא, טרף אבבא, נפוק אתו כולי עלמא לאפיה, אתא טבחי נמי, לא עלים רב עיניה מיניה, אמר להו: איכו השתא, ספיתו להו איסורא לבני ברת!.

1.
הגמרא מציינת שדינו של רב ש"בשר שנתעלם מן העין – אסור" לא נאמר על ידי רב במפורש, אלא נלמד ממעשה של רב.

2.
הגמרא דוחה את הכרח ההוכחה ממעשה רב.

3.
לפני הדחיה הגמרא תמהה "וכי מכללא מאי?", כלומר, מדוע יש לציין שדינו של רב נלמד ממעשה שלו ולא מדבריו המפורשים. מכאן משמע, שבאמת בסופו של דבר אין הוכחה חד משמעית ממעשהו זה של "רב". לאור זה מובן מדוע הגמרא מביאה מעשה אחר של רב שממנו ניתן ללמוד את הדין הנ"ל של "בשר שנתעלם מן העין – אסור".

4.
ויש להסביר: אם משמע ממעשה זה בבירור ההלכה של רב מדוע הגמרא הביאה את המקרה הקודם שלפניו שאלה "וכי מכללא מאי?, כלומר שידעה שתדחה את ההוכחה מהמעשה, הרי מהמעשה השני של רב כן ניתן להוכיח שרב פוסק.

5.
אומר תוס', שגם מהמעשה השני של רב אין הכרח למסקנה לדין המיוחס ל"רב" - "בשר שנתעלם מן העין – אסור".
בסופו של דבר, השאלה של "וכי מכללא מאי?" מוכיח שבאמת מהמעשים המובאים כדי להוכיח דין [בסוגייתנו – הדין המיוחס לרב] אינם הכרחיים. [ראה "מתיבתא", הערה יד]

6.
ראה גם מה שכתבנו על כך בדף הקודם - חולין דף צד.