סקר
ממתי אתה בדף היומי?






 

ישראל יהיה שמך / הרב דוב ברקוביץ

חולין  פג ע"ב - פט ע"ב

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

  

מצוות גיד הנשה נוגעת בשורש הישראליות, והיא קודמת לגאולת מצרים ולקבלת התורה. דברי החכמים באגדה ובהלכה מתגוששים סביב הזהות הזאת ויחסה כלפי שמיא


דיוני התלמוד על מצוות 'גיד הנשה' נוגעים במהותה של הזהות הישראלית – עיסוק חשוב ביותר לקראת ראש השנה. הרקע למצווה ידוע: בניסיונו להינצל מעשו אחיו המאיים עליו ועל משפחתו, יעקב נאבק בחביון ליל עם דמות מסתורין, כנראה מלאך. תוך כדי ההתגוששות מקבל יעקב את שמו שיידבק בזרעו, ישראל – "כי שרית עם א-להים בעם אנשים ותוכל" – אך יוצא מהמאבק כאשר "הוא צולע על ירכו" (בראשית לב, לג).

מוסיפה התורה מנקודה עתידית כלשהי – "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה, כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה". כל האוכל בשר כשר מקיים את המצווה. אך למרות שהמצווה קשורה לשורש קיומו של עם ישראל, ספק אם יותר ממעט מבינינו יודעים לזהות את הגיד המחבר בין חוליות חוט השדרה לבין עצמות הירך, שלא לדבר על הסרתו מבשר הבהמה. ייתכן שהחיבור של הרגל העומדת על הארץ עם מה שמחובר לראש מהווה תיקון ליסוד "העקב" המאפיין את חיי האדם, בבחינת יעקב.

רבות התהיות על הנאמר בתורה. האם הקשר בין איסור אכילת הגיד לבין אותו אירוע מפליא ומכונן הינו רק לשם "זיכרון" חיצוני – אות וסימן לנתינת השם "ישראל"? למה לעשות זכר לצליעה ולא להתגברות יעקב על המלאך? ואם קיימת משמעות עמוקה יותר ל"זכר", מהו הקשר בין עקירת הגיד לבין המסתורין של קיומו של עם ישראל בהיסטוריה?

וברמה המעשית - המקרא אינו מפרט את הלכות גיד הנשה ואינו מספק זיהוי כלשהו. יש כמה גידים בגוף הבהמה הנמצאים באזור כף הירך, מה שהביא למחלוקת בהלכה על איזה גיד מדובר. הגמרא עצמה מכירה דיונים שהתנהלו בקשר לזיהוי הגיד שיש לעוקרו - זה שברגל ימין או גם זה שברגל שמאל, רק עיקר הגיד או גם ההסתעפויות ("הקנוקנות"), רק הגיד הקרוב לעצם הירך או גם זה הרחוק ממנו?
 

מי קדם?

סוגיה הלכתית מורכבת וסוגיית אגדתא הנבנית מתוכה מובילות אותנו לסוד ההתבוננות של חכמי התלמוד במצווה.

המשנה הראשונה בפרק קובעת שאיסור גיד הנשה חל גם בבשר חולין וגם במוקדשין (בקרבנות). גם על מי שאוכל מקרבן כחלק מעבודתו מוטל איסור אכילת הגיד. הגמרא תמהה על הצורך לציין הלכה זו – וכי משום שאדם הקדיש בהמתו יתבטל איסור גיד הנשה?

תמיהה זו היא עצמה תמוהה. הרי הלכות רבות שנכונות בבשר חולין אינן נכונות בבשר קודשים. בפתיחה לפרק הקודם הגמרא טרחה בקשיים לא מבוטלים להראות שחובת כיסוי הדם תקפה גם בדם הקרבן שעל המזבח (ראו בטור לפני שבוע). והנה, למרות שלשון המשנה המפרטת את הלכות גיד הנשה זהה ללשון המשנה שבפרק כיסוי הדם, הגמרא מניחה כעת הנחה הפוכה – "מוקדשין, פשיטא!".

הדיון הגלוי בתמיהת הגמרא נסב סביב הכלל שאין איסור חל על דבר שכבר קיים לגביו איסור אחר. יישום הכלל בסוגיה שלפנינו מעלה את הצורך לברר מה קדם למה בהתפתחות העובר ובלידת הבהמה – איסור גיד הנשה או ההקדשה לבית המקדש. קיימות כמה אפשרויות לקביעת התחלת איסור גיד הנשה – כאשר הגידים ניכרים אך עדיין רכים ומהווים חלק מבשר העובר, בשלב התקשות הגידים או בלידה עצמה. לגבי החלת מעמד קדושה על העובר, קיימים שני מצבים שבהם עובר נחשב קדוש מאליו ללא כל צורך שאדם יקדיש אותו – קדושת בכור ועובר ברחם שעה שאדם הקדיש את אמו (של העובר) לקרבן.

לא אוכל כאן להיכנס לפרטי הדיון, אך חשיבותו המיוחדת היא שיש בו רובד המכונן את שפת החכמים במצוות גיד הנשה. מגמת הסוגיה היא לחפש אחר הוכחה שתבסס את קדימות איסור הגיד להחלת הקדושה בעובר. לקדימות זו משקל סמלי רב. מקורה של קדושת בכור, בבהמה כמו באדם, הנה במכת בכורות בחצות ליל הגאולה במצרים, ליל התהוותו של "בני בכורי ישראל". בהמה שהוקדשה לקרבן (יחד עם עוברה) מבטאת את מרכזיותו של המקדש בחיי ישראל, בחינת "ושכנתי בתוכם" – מיצוי תהליך הגאולה, והכרת האדם בבורא כשורש החיים.

והנה האירוע שממנו נגזר איסור גיד הנשה, מאבק יעקב והמלאך, קדם לשני האירועים הללו. האינטרס של הסוגיה לזהות מצב שבו איסור גיד הנשה חל בעובר לפני החלת קדושת בכור או הקדשת העובר למקדש משקף את התהליך ההיסטורי.

מאחורי מגמה זו עומדת תובנה מרתקת: קיומו של "ישראל" כמציאות אנושית כפי שנוצר בהיאבקות יעקב והמלאך נחשב ראשוני ושורשי יותר מגילוי ה' בגאולת מצרים ומכינון המציאות המיוחדת של "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" על ידי הבורא. תובנה זו מהוה הבסיס לשלב הבא בסוגיה שבו מתחדד עוד היחס בין "ישראל" כהוויה אנושית מיוחדת לבין זירת הקודש.
 

בהיאבקו עמו

המשנה קבעה שאיסור גיד הנשה תקף באכילת בשר קרבן כמו באכילת בשר חולין. ומה עם "שולחן ה'" – המזבח? האם הבשר העולה למזבח, המועלה כביכול לבורא עצמו, מחויב במצווה? כאילו נשאלת השאלה: האם הקדוש ברוך הוא נעתר למצווה המציינת את הופעת ישראל בעולם?

אמר רבי חייא בר יוסף: לא שנו (למדו) את איסור גיד הנשה אלא קדשים הנאכלין, אבל קדשים שאינן נאכלין (קרבן עולה הנשרפת כולה), אין איסור גיד הנשה בהן.
רבי יוחנן אמר: אחד קדשים הנאכלין ואחד קדשים שאינן נאכלין, איסור גיד הנשה נוהג בהן.


המחלוקת חדה ונוקבת, ומשמעותה לכאורה גורפת – ביחס לשאלת חובת הבורא במצוות ישראל. אך שורה של חכמים "מפרשים" את מרחב יישומה באופן המשנה את משמעותה הפשוטה. הפרשנות מייצגת שתי עמדות הפוכות - אחת המוציאה את העוקץ מטיעונו של רבי יוחנן שאיסור גיד הנשה חל גם בהעלאת קרבנות לה'; והשנייה – התומכת בטיעונו.

ההצעה הראשונה הממתנת: אין מחלוקת בין החכמים. הם מסכימים שאין איסור להקריב בהמה עם הגיד בתוכה - אין חובה לעקרו, כמו בבשר חולין, לפני ההקרבה. אלא שרבי יוחנן מדגיש שמי שאוכל קרבן עם גיד הנשה חייב במלקות.

ההצעה השנייה התומכת: החכמים מסכימים שאסור להקריב את הגיד באופן עצמאי; הם חולקים בהקרבת קרבן עם הגיד בתוכו. רבי חייא מתיר משום שהגיד מתבטל מול מטרת הקרבן כולו; רבי יוחנן אוסר - כמו שאסור להעלות את גיד הנשה על שולחן האדם כך אין להעלותו על שולחן ה'. הגמרא מוכיחה שיש לשייך לרבי, עורך המשנה, את השיטה המתירה העלאת קרבן עם גיד הנשה בתוכו למזבח. כך שיש להבין את קביעת המשנה שאיסור גיד הנשה חל על מוקדשין רק בהעלאת גיד באופן עצמאי או באכילת הקרבן.

מתוך השפה ההלכתית המדייקת ומבררת עולה הדיון האגדי. דף האגדה - חלקו הגדול מצוטט על ידי פרשני המקרא – עוסק בשני מוקדים בחיי יעקב, ביציאתו לחרן וחלום הסולם ובמאבקו עם המלאך. ניכרות שתי גישות בהבנת קיומו של "ישראל" ויחס ה' אליו, גישות מקבילות לשתי המגמות שהכרנו בעניין העלאת גיד הנשה למזבח, ואולי המכוננות אותן.

רבי יהושע בן לוי: הביטוי "בהיאבקו עמו" מרמז לרובד נוסף בהתגוששות, ש"העלו אבק מרגלותם עד כסא הכבוד". הפסוקים המובאים לביסוס התובנה מתארים את מלחמת ה' בגויי הארץ – באשור, בבל ומדי – אלו שיציקו לישראל. נשיית הגיד איננה המשך ה"יעקוביות"; יעקב הצולע מסמל את שיקרה לחילות בבל ש"נשתה גבורתם", "והיו לנשים". והנה ההיאבקות איננה רק של יעקב; בורא העולם שותף ללידתו ולהתהוותו של "ישראל" בהיסטוריה.

רבי יוסי ברבי חנינא: הישראליות משתקפת מתוך מצוות גיד הנשה באופן אחר לחלוטין, בצורת קיום המצווה. גבורת ישראל מתבטאת בהתפשטות האיסור בכל ישראל, ולהרחבתו כדי לכלול גם מה שאינו נאמר בתורה – השומן שמסביב לגיד, כל מערכת הגיד על הסתעפויותיו, ועוד.
 

דוגמא של מעלה

מתוך ההדגשים החוזרים ונשנים באגדתא נדמה שהמגמה המועדפת קרובה לדברי רבי יוסי ברבי חנינא, כיאה לתלמוד הבבלי הטורח לא פעם למעט בפרשנות "מיסטית" בכל הנוגע לקיום מצוות. למשל, יעקב פעל מתוך הנורמות המוכרות אצל כל תלמיד חכם – הוא טורח להציל את כל כליו באמצע הלילה, אפילו הקטנים שבהם, שהרי "צדיקים חביב עליהם ממונם יותר מגופם, לפי שאין פושטין את ידם בגזל".

זאת ועוד. הקדוש ברוך הוא נענה לישראל ולישראליות בגלל יסודות "הצדיקות" של יעקב וההעצמה בקיום המצוות אצל עם ישראל. ביציאתו מחרן השמש שקעה לפני זמנה כדי שיוכל יעקב ללון בקרבת מקום למקדש העתידי, אבני המקום התאחדו כדי לשמש כר לראשו ובשעה שחלם הגן הקדוש ברוך הוא עליו מהמלאכים. הבורא קיפל את ארץ ישראל מתחת ליעקב לסמל את הכיבוש העתידי על ידי זרעו.

ביטוי חשוב במיוחד למגמה זו נמצא בשימוש שונה למקום הקשר בין כיסא הכבוד לבין יעקב. כזכור, אצל רבי יהושע בן לוי הזיקה בין ההיאבקות לכיסא הכבוד מבטאת את השתתפות הבורא בהתהוות הישראליות בהיסטוריה. במדרש אחר נאמר שהמלאכים שבחלום "עולים ומסתכלין בדיוקנו של מעלה ויורדין ומסתכלין בדיוקנו של מטה". במדרש זה הזיקה ל"כיסא הכבוד" מעצימה את כוחו של "ישראל" הארצי, האדם. הפרצוף החקוק על כיסא הכבוד למעלה זהה לפרצוף יעקב האיש השוכב על הארץ.

שתי הגישות האגדיות מקבילות לשיטות בשאלת איסור גיד הנשה בקרבנות. מי שסובר שההתגוששות של יעקב הנה גם ההתגוששות של הקדוש ברוך הוא, שאבק ההתמודדות מחובר לכיסא הכבוד, סובר שגם שולחן ה' מכיר באיסור גיד הנשה ומקיים אותו.

מי שסובר שהעצמת הישראליות מתקיימת בארץ, בעולם אדם בשר ודם, דמות דיוקנו של מעלה, סובר שהקדוש ברוך הוא נענה לישראליות כתגובה למעשי האדם, מעשים המתגלמים בצורת קבלת מצוות גיד הנשה בעם ישראל. מחויבות היהודי לא לאכול את הגיד היא עיקר עניינו ומהותו, המסמל את הכוח הישראלי בעולם.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר