הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטוי: "לעולם"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
חולין צב ע"ב
ונוהג בשליל. אמר שמואל: וחלבו מותר לדברי הכל. חלבו דמאי? אילימא דשליל - והא מיפלג פליגי ביה! דתניא: נוהג בשליל, וחלבו אסור - דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר: אינו נוהג בשליל, וחלבו מותר;
ואמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא: מחלוקת בבן תשעה חי, והלך ר"מ לשיטתו ורבי יהודה לשיטתו.
ואלא חלבו דגיד - הא מיפלג פליגי בה! דתניא: גיד הנשה מחטט אחריו בכל מקום שהוא, וחותך שמנו מעיקרו - דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר: גוממו עם השופי!
לעולם חלבו דגיד, ומודה שמואל דלרבי מאיר - מדרבנן אסור, דתניא: ושמנו מותר, וישראל קדושים נהגו בו איסור; מאי לאו, רבי מאיר היא דאמר מותר מן התורה - ואסור מדרבנן, ממאי? דילמא רבי יהודה היא,
אבל לרבי מאיר מדאורייתא נמי אסיר! לא סלקא דעתך, דתניא: גיד הנשה מחטט אחריו בכל מקום שהוא, ושמנו מותר; מאן שמעת ליה דאית ליה חטיטה – רבי מאיר, וקאמר שמנו מותר. "
1.
שמואל אומר שאיסור גיד הנשה נוהג בשליל [נאמר במשנה] אבל חלבו מותר באכילה לפי כל השיטות [רבי מאיר ורבי יהודה].
2.
מבררת הגמרא: על איזה חלב מדבר שמואל, אם מדובר על החלב של השליל [העובר שנמצא חי לאחר השחיטה], הרי לגבי זה יש מחלוקת ביניהם, ורבי מאיר אוסר [כלומר, לפי רבי מאיר גם איסור גיד הנשה חל על השליל וגם חלבו של השליל אסור].
3.
הגמרא מביאה את דברי רבי אלעזר בשמו של רבי אושעיא שמסביר את מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה בברייתא, ותולה את מחלוקתם במחלוקת אחרת ביניהם: האם צריך לשחוט את השליל [כך – לפי הפרשנים].
4.
הפרשנים דנים: מדוע צריך את התוספת של רבי אושעיא למהלך של הגמרא.
5.
עד כאן יוצא, שלדעת רבי מאיר גם החלב של השליל אסור וקשה על שמואל שאמר שחלבו מותר לדברי הכל – גם לפי רבי מאיר.
6.
הגמרא מעמידה את המשנה בחלב הגיד [וקשה לשון "גיד"] ובזה אמר שמואל, ששומן זה מותר באכילה, והגמרא דוחה: גם בזה יש מחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה.
7.
מסכמת גמרא "לעולם" – באמת מדובר על חלב הגיד [ולא על חלב השליל] ורבי מאיר שאוסר – רק מדרבנן.
8.
על שלב זה יש לשאול: בדרך כלל הביטוי "לעולם" כוונתו שמבטלים את ההסבר האחרון [מפני הקושי שהיה עליו] וחוזרים להסבר מוקדם יותר שנדחה. ואילו כאן חוזרים אל ההסבר האחרון!
9.
הגמרא מוכיחה מברייתא אחרת שבאמת רבי מאיר אוסר מדרבנן. אמנם באותה ברייתא לא נאמר בשם רבי מאיר, והגמרא אומרת "מאי לאו רבי מאיר". מניין ההכרח? אומר רש"י כי רבי יהודה סובר שאפילו ממנהג אין לאסור.
10.
ונראה לומר, אולי גם ברייתא "סתמית" [ולא רק "סתם משנה"] היא כשיטת רבי מאיר – אם אין הכרח לקבוע אחרת.
11.
דוחה הגמרא: יתכן להסביר את הברייתא האחרונה גם כרבי יהודה.
12.
קובעת הגמרא "לא סלקא דעתך" שהברייתא רק לפי רבי מאיר.
13.
רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק ה הלכה יג:
השוחט בהמה מעוברת ומצא בה שליל בין חי בין מת הרי זה מותר באכילה, ואפילו שליא מותרת באכילה ושליא שיצאת מקצתה ושחט את הבהמה, אם היתה שליא זו קשורה בולד מה שיצא ממנה אסור והשאר מותר, ואם לא היתה קשורה בו כולה אסורה, שמא שליא זו שיצאת מקצתה הלך לו ולד שהיה בה וולד זה שנמצא בבטן הלכה שליא שלו, ואין צריך לומר שאם לא נמצא בבטן ולד כלל שהשליא כולה אסורה. +/השגת הראב"ד/ ומצא בה שליל וכו'. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ מכדי קי"ל דשליא אינו אוכל דפרשא בעלמא היא וכי יש עמה ולד קשור דליכא בה חשש ולד נימוח אמאי אסורה לא כולה ולא מקצתה, עכ"ל.+
הלכה יד:
מצא בה עובר חי אע"פ שהוא בן תשעה חדשים גמורין ואפשר שיחיה אינו צריך שחיטה אלא שחיטת אמו מטהרתו, ואם הפריס על גבי ד קרקע צריך שחיטה.
הרמב"ם פוסק כרבי יהודה ששליל לא חייב בשחיטה אלא ניתר בשחיטת האם.
14.
רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק ז הלכה ג:
השוחט בהמה ומצא בה שליל כל חלבו מותר ואפילו מצאו חי מפני שהוא כאבר ממנה, ואם שלמו לו חדשיו ומצאו חי אע"פ * שלא הפריס על הקרקע ואינו צריך שחיטה חלבו אסור וחייבין עליו כרת, ומוציאין ממנו כל החוטין והקרומות האסורין כשאר הבהמות. +/השגת הראב"ד/ ומצא בה שליל וכו'. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ אין זה כדברי הרב ז"ל אלא כדברי הרב רבינו אפרים ז"ל, עכ"ל.+
כאן הרמב"ם פוסק שכל חלבו של השליל מותר – ואם שלמו לו חדשיו – חלבו אסור כרבי מאיר. והיה צריך לפסוק כרבי יהודה – מותר.
15.
ולכן, נראה לומר, שהגמרא כשאמרה "לעולם" [ראה סעיף 7 לעיל] התכוונה בזה ללמדנו לא רק שהיא חוזרת אל ההסבר האחרון, אלא שהיא פוסקת כך להלכה, ועל השאלה: הגמרא הרי תלתה את דיניהם של רבי מאיר ורבי יהודה בשיטתם לעניין אם שחיטת אמו מתירה את השליל באכילה – ראה "מתיבתא", ילקוט ביאורים", עמוד רי.
