גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תשע"ט, מדור "עלי הדף"
מסכת חולין
דף עד ע"א
היתר בן פקועה - גזירת הכתוב או שהותר בשחיטת האם?
שנינו (דף עד ע"א): "השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמנה חי או מת, או בן תשעה מת, קורעו ומוציא את דמו. מצא בן תשעה חי, טעון שחיטה וחייב באותו ואת בנו, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו". הנדון במשנה הוא, בדינו של בן פקועה - ולד שנמצא בבהמה אחרת שנשחטה ונפקעה בטנה. ברישא מדובר כשנמצא בבהמה ולד בן שמנה חדשים - בין חי ובין מת, או שהיה בן תשעה חדשים ומת, שמותר באכילה ואינו טעון שחיטה. מחלוקת ר"מ וחכמים היא, במצא בה בן תשעה חי, שלרבי מאיר, מאחר שכלו לו חדשיו וראוי לחיות לעצמו, הולד נחשב כבהמה בפני עצמה, ולא הותר בשחיטת אמו, ואילו חכמים סוברים, שעכ"ז נתרבה להיתר בכח שחיטת אמו.
היתירו של בן פקועה נלמד מהפסוק (דברים יד, ו): "וכל בהמה מפרסת פרסה ושסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו", ודרשו רז"ל (לעיל סט.), שמה שנאמר 'בהמה' בראש הפסוק מוסב על 'בהמה' שבסופו, והרי זה כאילו נאמר: 'בהמה בבהמה אותה תאכלו', והיינו בהמה שנמצאת בבהמה תאכלו. בדרך נוספת מבואר בגמרא (שם) הלימוד בזה, שהמלה 'וכל' באה לרבות את הולד הנמצא במעי בהמה בשעת שחיטתה.
והנה ביסוד היתיר בן פקועה מצינו חקירה יסודית בספרי האחרונים, אם הוא בגלל ששחיטת האם פעלה אף על העובר, והרי זה כאילו נשחט גם העובר, או שגזירת הכתוב היא מ'כל בבהמה תאכלו', שכל שהותרה הבהמה בשחיטה - מותר כל הנמצא בה, אבל לא שעצם פעולת השחיטה ישנו גם בעובר. וכמה הילכתא גבירתא תלויות בחקירה זו.
וזה תורף דברי הגאון רבי יוסף ענגיל זצ"ל בספר 'אתוון דאורייתא' (כלל יד), שיתכן שההיתר דבן פקועה הוא משום שהתורה החשיבה את העובר כאחד מאיברי האם, וגם למ"ד עובר לאו ירך אמו - יתכן שגילתה התורה שכלפי פרט זה נחשב העובר כחלק מן האם. ולכן כששוחטים את האם, אזי כשם ששאר איבריה ניתרים מכח השחיטה, כן ניתר העובר על ידי השחיטה. מאידך גיסא י"ל שאין כאן כי אם גזירת הכתוב להתיר העובר הנמצא בבהמה בשעת השחיטה, ולא משום שהשחיטה מוסבת גם עליה.
אחת ההוכחות שהגר"י ענגיל מביא, שההיתר הוא מכח גזירת הכתוב ולא משום ששחיטת האם מוסבת גם על הולד, היא מן הדין שמבואר במשנתנו, שבמצא בה הולד מת במעי אמו מותר לאכלו, ולכאורה בעובר מת – מן הנכון היה לומר שלא שייך בו שחיטה כלל, שהרי העובר אין לו רוח חיים כלל, ואף יתר מכן, הלא הבשר היה ראוי להיאסר מדין נבילה, מאחר שמתה בלא שחיטה, והיאך יתכן ששחיטת האם תתיר איסור נבילה. אמנם לאידך גיסא י"ל, כי מאחר שגילתה התורה שהעובר נחשב לענין שחיטה כחלק מן האם וכאחד מאיבריה, ועל כן גם בעובר מת – שייך שפיר לומר שהשחיטה מוסב גם עליו, כי מאחר שעדיין לא יצא לאויר העולם הרי הוא כאבר מסוים שאין בו חיות, שניתר האבר בכח השחיטה, וכמו כן העובר, מאחר שהוא חלק מהבהמה, אינו נחשב כנבילה, וניתר בכח שחיטת האם.
הוכחה נוספת מביא שם ממה שמבואר בהרבה ראשונים (ראה פהמ"ש להרמב"ם במשנתנו; אור זרוע ח"א סי' תמ שם בשם ר"ש בר נטרונאי; ר"ן חולין שם; שו"ת הרדב"ז ח"א סי' קצ) להלכה, שבאם נמצא שהיה הולד טרפה מותר לאכלו, כי מאחר שבין שהוא חי ובין שהוא מת מותר משום 'כל בבהמה תאכלו' – כמו שמפורש במשנה, אין הטרפות אוסרת בו ממה נפשך, כי בין אם נחשב כחי ובין אם נחשב למת מותר לאכלו, ואם נימא שכל היתירו הוא בגלל שחיטת אמו, הרי מן הראוי היה שלא תהיה עדיפה השחיטה כלפי הולד מן השחיטה כלפי האם, כי באם היתה האם טריפה לא היתה השחיטה מתרת איסור טריפה, והיאך תתיר שחיטה זו איסור טריפה של הולד. ויתכן, שזוהי אכן דעת האוסרים בן פקועה הנמצא טריפה, וכמו שמובא באור זרוע (שם) שיטה כזו (עי"ש בשם הראבי"ה שקיבל מר' יואל אביו ובשם רבנו יעבץ), כי מאחר שכל היתירו הוא בגלל פעולת השחיטה, לא יתכן שתתיר השחיטה איסור טריפה הנמצא בולד.
ברם הגרי"ע דוחה שם הוכחה זו, כפי שדוחה ההוכחה הקודמת, כי מאחר שהחשיבה התורה את הולד כחלק מן האם לגבי דיני שחיטה, אין כאן חשש של איסור טריפה כלל, כי לא שייך כלל שחלק מן הבהמה יהא נחשב כטריפה (עי' במכילתין לב:), ונמצא שלא היה על הולד עדיין איסור טריפה, וכאשר אמו נשחטת, ניתר שפיר ולדה עמה.
בחקירה זו תלה הגרי"ע זצ"ל את השאלה הנדונה בין הפוסקים לענין חלב היוצא מבת פקועה, אם נאסר בבישול בשר בחלב. דהנה קיי"ל שחלב שחוטה אינו נאסר בבשר בחלב, כמו שאמרו (להלן קי:): "'בחלב אמו' - ולא בחלב שחוטה", ובחידושי מהרי"ט אלגאזי על הל' בכורות (פ"א אות ב) כתב שכמו כן חלב בת פקועה נחשב כחלב שחיטה, ואין בו איסור בשר בחלב, וכ"כ בשער המלך (פ"ג הל' איסורי מזבח הי"א). ולאידך גיסא מצינו בפוסקים שהסתפקו בזה (עי' חי' רעק"א יו"ד סי' פז ס"ו; שו"ת נוב"י תנינא יו"ד סי' לו; שו"ת חת"ס יו"ד סי' יד). ולאור החקירה האמורה יובנו היטב צדדי השאלה, כי אם היתר בן פקועה הוא מפאת שנחשב כשחוט, א"כ נחשב החלב כחלב שחוטה ומותר, אבל אם ההיתר הוא היתר בעלמא ואינו נחשב לשחוט כלל, אזי שפיר חלבו ככל שאר חלב ואסור בבשר בחלב.
[חקירה זו מובאת בכמה אחרונים, ה"ה ב'לב אריה' (חולין כאן); 'צפנת פענח' (הל' מאכלות אסורות פ"א ה"ו ופ"ה ה"ט; 'זרע אברהם' (זעמבא סי' ב); 'נאות יעקב' (סי' כב); 'אמרי משה' (סי' ד); 'חזון יחזקאל' (תוספתא חולין פ"ד); 'חדושי מרן רי"ז הלוי' (מכתבים שבסוה"ס); 'שערי ישר' (סוף שער ב); 'חדושי הגר"ח' (על הש"ס – כאן); 'קובץ הערות' (סי' עד); 'קובץ ענינים' (בסוגיין ולעיל סח ולהלן עה), ומשם תדרשנו בארוכה בדבריהם המאירים].
