הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
האם מברכים שהחיינו על אכילת נקטרינה?
חולין סח ע"א - סט ע"א
הנקטרינה היא פרי שנראה כמו אפרסק, אבל אינו שעיר כמו האפרסק. מקובל לחשוב שהנקטרינה היא הכלאה של אפרסק ושזיף – ומכאן שמה העממי 'אפרשזיף' (אם כי דארווין טען שזהו מין העומד בפני עצמו ואינו הכלאה כלל!). בשיעור זה ברצוני לעסוק בשאלה האם אדם שאכל אפרסקים ושזיפים, ועתה הגיעה לידיו נקטרינה – האם עליו לברך שהחיינו, או שמכיון שזהו פרי שמורכב משני הפירות האחרים, אין לברך עליו שהחיינו בנפרד, לאחר שכבר בירכו שהחיינו על האפרסק ועל הנקטרינה.
ראשיתו של הדיון בעניין אחר לגמרי, במשנה שלמדנו השבוע בדף היומי:
1. משנה חולין פרק ד משנה א
בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירו מותר באכילה הוציא את ראשו אף על פי שהחזירו הרי זה כילוד.
מדובר בבהמה שבעת ההמלטה שלה הוציא העובר את ידו החוצה והחזירה. מכיון שראשו של העובר לא יצא, וגם לא רובו, הרי שהעובר אינו נחשב ליילוד. לכן, אם בשלב זה ישחטו את הבהמה היולדת, כפי שכל איבריה יותרו באכילה, כך יותר גם העובר שברחמה. (דין זה נקרא בגמרא 'בן פקועה' – כלומר בן שהפקיעו את הרחם כדי להוציאו. ר' מאיר אמנם סבור שגם בן פקועה צריך שחיטה, אך חכמים סוברים שבן פקועה אינו צריך שחיטה, והוא מותר אגב שחיטת אמו).
ואולם, במקרה הנידון, העובר כבר הוציא את היד והחזירה. אמנם מהמשנה משמע שמכיון שהוא החזיר את היד פנימה לפני השחיטה, גם היד תהיה מותרת באכילה, אבל בגמרא אמר רב שהיד עצמה תהיה אסורה לעולם, ורק שאר העובר יהיה מותר באכילה:
2. תלמוד בבלי חולין סח, א
אמר רב יהודה אמר רב: ואבר עצמו אסור. מאי טעמא? דאמר קרא "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" - כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר.
אם אותו עובר יצא חי, הוא יהיה פטור משחיטה, וברגע שהוא ימות יהיה מותר לאכול אותו, אבל אותה יד שיצאה החוצה לא תהיה מותרת באכילה. יש להדגיש שגם אם יישחט אותו עגל, היד לא תהיה מותרת, שהרי זו שחיטה מיותרת, והיא אינה שחיטה המתירה את הבשר. העגל הזה, אם כן, הוא תערובת של בשר המותר באכילה עם בשר האסור באכילה. שואלת על כך הגמרא שאלה מעניינת מאוד: אם אותו עגל גדל ובא על פרה והיא המליטה, האם האיסור שהיה ברגלו של העגל יפעפע גם לילדו?
3. תלמוד בבלי חולין סט, א
בעי ר' ירמיה: מהו לחוש לזרעו? היכי דמי, אילימא דאזל אבהמה מעלייתא - מאי איריא האי דאית ביה איסור יוצא, אפילו בן פקועה דעלמא נמי! דאמר רב משרשיא, לדברי האומר חוששין לזרע האב, בן פקועה הבא על בהמה מעלייתא - הולד אין לו תקנה! לא צריכא, דאזל אבן פקועה דכוותיה; מאי, אבר מוליד אבר, וחתיך ליה - ושרי, או דלמא: מבלבל זרעיה? הדר אמר: פשיטא דמבלבל זרעיה, דא"כ: סומא יולד סומא, וקיטע יולד קיטע, אלא, פשיטא דמבלבל זרעיה.
ומסביר רש"י את הדברים:
מהו לחוש לזרעו - של עובר זה שהוציא ידו ונשחטה אמו והוציאוהו חי וגדל ובא על הבהמה והוליד מהו שיאסר אבר כיוצא בו הנולד ממנו.
אפי' בן פקועה דעלמא - שלא הוציא את ידו וגדל והוליד נמי אסור כל הולד.
דאמר רב משרשיא לדברי האומר חוששין לזרע האב - חנניא הוא באותו ואת בנו (לקמן חולין עח, ב).
אין לו תקנה - שמצד אביו אין טעון שחיטה כדתנן במתני' (חולין דף עד) וחכ"א שחיטת אמו מטהרתו ומצד אמו טעון שחיטה וסימניו אינן סימנין דהא פלגיה כשחוטין דמו ואי נמי ה"ל בר סימן א' ובהמה צריכה רוב שנים.
אבן פקועה דכוותיה - דאין הולד טעון שחיטה אלא משום חד אבר וההוא אבר לא מישתרי בשחיטה דלאו שחיטה היא וחתך ליה האי אבר ושרי.
מבלבל זרעיה - ומיתסר כל הולד משום אותו אבר ואליבא דחנניא קבעי לה.
הגמרא מסיקה, אם כן, שאיסור שנמצא ברגל של בהמה מתפזר בזרעו ואינו הופך להיות דוקא רגל אצל זרעו. היום אנחנו יודעים שבשלבים התפתחותיים ראשונים של העובר ישנם תאי גזע שמכילים את כל המידע הגנטי לכל התאים בגופו, ובאופן פלאי חלק מהתאים הופכים להיות מח, חלק הופכים להיות לב, ריאות, עור, בשר וכו'. לכן אומרת הגמרא שגם אם שני ההורים של עגל מסוים היו כאלו שהרגל הקדמית הימנית שלהם אסורה באכילה כי היא יצאה מהרחם לפני שחיטת אמם, עדיין הרגל הקדמית הימנית של העגל (שנולד בלידה רגילה ונשחט) תהיה מותרת באכילה.
לשאלה האם הזרע מפעפע בכל העובר או לא, יש גם השלכות אחרות. הגמרא הזכירה את האומר 'חוששין לזרע האב', ורש"י הפנה אותנו לדעתו של חנניה. נאמר בתורה:
4. ויקרא כב, כח
וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד
הניסוח של התורה הוא בלשון זכר, אבל התנאים נחלקו האם האיסור הזה נוהג באב או רק באם של הבהמה:
5. תלמוד בבלי חולין עח, ב
אותו ואת בנו נוהג בנקבות ואינו נוהג בזכרים, חנניה אומר: נוהג בין בזכרים ובין בנקבות...
אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל: הלכתא כחנניה. ואזדא שמואל לטעמיה: דתנן, ר' יהודה אומר: הנולדים מן הסוס, אע"פ שאביהן חמור - מותרין זה בזה, אבל הנולדין מן החמור עם הנולדין מן הסוס - אסורין; ואמר רב יהודה אמר שמואל: זו דברי ר' יהודה, דאמר אין חוששין לזרע האב, אבל חכמים אומרים כל מיני פרדות אחת הן, מאן חכמים - חנניה הוא, דאמר חוששין לזרע האב, והאי בר סוסיא וחמרא, והאי בר חמרא וסוסיא - כולהו חדא מינא נינהו. איבעיא להו: מיפשט פשיטא ליה לר' יהודה דאין חוששין לזרע האב, או דלמא ספוקי מספקא ליה? למאי נפקא מינה - למישרא פרי עם האם. אי אמרת: מיפשט פשיטא ליה - פרי עם האם שרי, ואי אמרת: ספוקי מספקא ליה - פרי עם האם אסור, מאי? ת"ש, ר' יהודה אומר: כל הנולדים מן הסוס, אע"פ שאביהן חמור - מותרין זה בזה; היכי דמי, אילימא דאבוה דהאי חמור, ואבוה דהאי חמור, צריכא למימר? אלא לאו, דאבוה דהאי - סוס, ואבוה דהאי - חמור, וקתני מותרים זה עם זה, אלמא: מיפשט פשיטא ליה! לא, לעולם דאבוה דהאי חמור, ואבוה דהאי חמור, ודקאמרת צריכא למימר - מהו דתימא: אתי צד דסוס - משתמש בצד חמור, וצד חמור - משתמש בצד סוס, קמ"ל.
ר' יהודה, אם כן, סבור שאין חוששין לזרע האב כלל, אלא רק לזרע האם.
חנניה סבור, לעומת זאת, שחוששין גם לזרעו של האב בבהמות, ולכן האיסור של 'אותו ואת בנו' קיים גם לגבי זכרים וגם לגבי נקבות. הגמרא מסבירה שזו גם דעת חכמים. ואולם, לגבי פרד – בין אם האב הוא סוס ובין אם האב הוא חמור, כולם נקראים פרד, ולכן כולם מותרים זה בזה לדעת חכמים, בעוד ר' יהודה יאסור הכלאת פרד שנולד מסוסה עם פרד שנולד מאתון.
נסכם את דברי הגמרא בטבלה הבאה:
ואולם, גם ר' יהודה וגם חנניה הסכימו שמותר להכליא פרד בפרד, אם הם מאותו סוג (חמור וסוסה או סוס ואתון), למרות שניתן היה לומר שבכך אנחנו מכליאים גם בין סוס לאתון וגם בין חמור לסוסה. הסיבה היא שמרגע שנולד הפרד אנחנו כבר לא מגדירים אותו כסוס ואתון או חמור וסוסה אלא כמין חדש.
ואולם, בהמשך דברי הגמרא שם מוכח שתיש הבא על צביה, הוולד שנולד אינו מוגדר מין חדש, אלא מוגדר 'מקצת שה':
6. תלמוד בבלי חולין עט, ב
לעולם, בתייש הבא על הצבייה, וילדה בת, ובת ילדה בן, וקא שחיט לה ולברה; רבנן סברי: חוששין לזרע האב, ושה - ואפילו מקצת שה, ורבי אליעזר סבר: אין חוששין לזרע האב, ושה - ואפילו מקצת שה, לא אמרינן.
רואים אנו, אם כן, שישנה סתירה לכאורה בגמרא: מצד אחד הכלאה של שני מינים יוצרת מין חדש – ולכן הפֶרֶד אינו מוגדר כסוס וחמור מעורבים, אבל מצד שני גם המין החדש עדיין נקרא מקצת מהמין הראשון, ולכן הבן של הצבי והתיש עדיין נקרא מקצת שה.
ומכאן אפשר לחזור לשאלה שבה פתחנו: האם הפרי שמורכב מאפרסק ושזיף יכול להיות מוגדר כפרי בפני עצמו, וממילא יתחייב בברכת שהחיינו גם אם כבר בירכנו על האפרסק ועל השזיף, או שמכיון שבירכנו על שני המינים המרכיבים אותו, אי אפשר לברך גם עליו?
ובכן, לפי פסיקת השולחן ערוך והרמ"א השאלה הזו אינה רלוונטית כלל: כיון שהנקטרינה נקראת בשם אחר, וגם הטעם שלה שונה, יש לברך עליה שהחיינו. אפילו על שני מינים של דובדבנים הם כתבו שיש לברך שהחיינו:
7. שו"ע אורח חיים סימן רכה סעיף ד
אם בירך שהחיינו על שירזא"ש, כשיאכל גינדא"ש חוזר ומברך שהחיינו. הגה: והם כשני מיני גודגדניות, כגון ווינקשי"ל וקירש"ן (=דובדבנים) וכל כיוצא בזה
מקור הדברים של השו"ע והרמ"א הם בדברי הפוסקים תרומת הדשן, מהרי"ל, האגור, ספר חסידים, ועוד. וכך מובא במהרי"ל:
8. שו"ת מהרי"ל (ר' יעקב מולין, המאה ה-14, אשכנז) סימן קכז
שאלה אם אכל ענבים קודם ריש שתא אם יכול לברך שהחיינו על יין חדש, וגם אם אנו מברכין זמן על יין חדש אם אכל כבר ענבים מאחר דאישתנוין לעילויא.
תשובה ואם צריך לברך זמן על יין חדש אחר שכבר בירך על ענבים, כמה פעמים נשאלתי על דא ורפיא בידי. ולא מטעמא דידך דאישתני לעילויא, דא"כ כמה מיני פירות וירקות הטובים מבושלים מחיין, אטו מי לא נפיק בזמן שבירך עליהן חיין? ורב יהודה דמברך אַקָּרָא חי כשראהו (עירובין מ, ב) אטו מי הוה מברך שנית כשאכלו מבושל? אלא ע"כ טעמא משום שמחה ששמח בראייתו...
אלא דבהא מספקא לי דלמא חשיב תרי מיני שמחה ששמח שנית על היין דחשיב תרי מיני, דקי"ל כרבא פרק בתרא דע"ז (סו, א) חמרא חדתא בעינבי בתר שמא אזלינן, ואוכל תרי מיני צריך זמן אפילו ב' מיני אגסים או אגוזים ותפוחים כדאיתא בספר חסידים (סי' תתמח) דבשני מיני גודגדניות מברכין על כל מין בפני עצמו שהחיינו... או דילמא כיון דחד טעמא הוא, וא"כ כששמח בראייתו או אכילת ענבים יודע שהיין יוצא ממנו והכל שמחה אחת, אפי' אי הדר שתי ליה אחר מ' יום חשיב חדא.
המהרי"ל, אם כן, התלבט בעניין, אבל השולחן ערוך והרמ"א פסקו שגם על שני מינים מברכים שהחיינו. המשנה ברורה כתב שכאשר מדובר בשני מינים השונים בשמם או בטעמם, יש לברך על כל אחד מהם שהחיינו. לפי זה, ודאי שהנקטרינה אינה שזיף ואינה אפרסק – לא בשמה ולא בטעמה, ולכן יש לברך עליה שהחיינו. ואולם, המשנה ברורה הביא גם את דעתם של הגר"א ועוד אחרונים שחולקים על דברי השולחן ערוך והרמ"א וסוברים שכאשר מדובר במין אחד אין לברך שוב שהחיינו:
9. משנה ברורה (ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, המאה ה-19, ליטא) סימן רכה ס"ק יד
כשיאכל גינד"ש וכו' - ר"ל אע"פ שכולם נכנסים תחת סוג מין אחד מ"מ כשני מינים הם לענין ברכת זמן כי שתי שמחות הן. ועיין במגן אברהם ובשארי אחרונים שכתבו דאפילו אם אין חלוקין בשמן, אם חלוקין בטעמן, כגון תאנים לבנים ותאנים שחורים ב' מינים הן לזה וצריך לברך על כל אחד ברכת שהחיינו כשאין באין לפניו בבת אחת וכן ב' מיני אגסים או תפוחים או אגוזים ג"כ צריך לברך על כ"א שהחיינו.
[ובביאור הגר"א מפקפק בכל זה ודחה ראיותיהן ומשמע שדעתו דכיון שבעצם הוא מין אחד די במה שבירך בפעם ראשונה וכן בספר מור וקציעה הביא בשם אביו החכם צבי ג"כ כעין זה ממש אמנם לבסוף מצדד שם דאף דבאמת לשארי ענינים נקראין מין אחד מ"מ לענין ברכת שהחיינו דנתקן על השמחה שבלב מסתברא דנתחדש לו על כל דבר שמחה בפני עצמו וניחא פסק השו"ע ע"ש]
בסופו של דבר הסיק המשנה ברורה ב'שער הציון' ש'דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד', אבל טוב יותר לקחת פרי חדש נוסף ביחד עם הפרי מהזן השני:
10. שער הציון (ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, המאה ה-19, ליטא) סימן רכה ס"ק יח
ועיין באליה רבה שהביא בשם השיירי כנסת הגדולה ובשם מלבושי יום טוב בשם מהר"ש דאין נוהגין כפסק השולחן ערוך בזה [וכדעת הגר"א והחכם צבי הנ"ל], אמנם האליה רבה סיים שם דבזמנו נוהגין הכל כפסק השולחן ערוך והלבוש בזה, דהוא על פי הספר חסידים ומהרי"ל ותרומת הדשן ואגור, עיין שם, וכנראה שהוא מחלוקת ישנה בין הגדולים בזה [ועיין בחיי אדם, שאחר העתקתו דין זה כתב גם כן לעיין בשערי צדק שלו דדין זה צריך עיון, ומסתמא כוונתו להשגה שהשיגו עליה הגדולים הנ"ל, וכבר ישב מור וקציעה את חומר הקושיא וכנ"ל], ודעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד, וטוב יותר שיקח פרי של מין חדש שעדיין לא בירך עליה ויכוון להוציא גם את זה.
לכן, לפוסקים כשולחן ערוך ודאי שאפשר לברך על הנקטרינה 'שהחיינו' למרות שבירך גם על האפרסק וגם על השזיף. לפוסקים כגר"א, עדיין צריך לבדוק: האם הנקטרינה היא פרי המורכב מאפרסק ושזיף, וממילא אם בירך על השזיף והאפרסק אין לברך שוב על הנקטרינה, או שזהו פרי חדש, שאינו 'תערובת' של שזיף ואפרסק אלא 'תרכובת' שיצרה משהו חדש לגמרי?
הרב משה פיינשטיין דן בעניין זה, והוא גם מסביר את ההבדל בין הפֶרֶד, שלגביו אנו אומרים שאין הוא מורכב מסוס וחמור, לבין בנם של הצבי והתיש, שעדיין מוגדר מקצת שה. בסופו של דבר הוא מסיק לא לברך שהחיינו על הנקטרינה כלל, אבל מסיבה אחרת לגמרי: כי היא נוצרה ע"י עבירה.
11. אגרות משה (ר' משה פיינשטיין, המאה ה-20, ארה"ב) או"ח חלק ב סימן נח
בענין פרי הבא מהרכבת שני מיני אילנות אם נפטר בשהחיינו שבירך על השני מינים ולהיפוך כ"ג תמוז תשכ"ג. מע"כ ידידי מהר"ר נתן בנימין בלויא שליט"א.
בדבר הפרי הנקרא נעקטארן שהוא מורכב משני מיני פירות פערזיק ופלאם, אם אחד שכבר בירך שהחיינו על השני מינים שבא מהם צריך לברך גם על הנעקטארן שהחיינו, וכן להיפוך כשבירך על הנעקטארן שהחיינו אם צריך לברך אח"כ על המינים עצמם.
הנה להמחבר והרמ"א בסימן רכ"ה סעיף ד' הא אף על שני עניני פירות שהן מין אחד נמי צריך לברך על כל אחד מהם מטעם ששתי שמחות הם כדאיתא במ"ב ס"ק י"ד וכן הא פוסקים המג"א סק"י ורוב האחרונים, וכ"ש זה שהוא גם בשם אחֵר שודאי יש לברך שהחיינו על כל דבר. אך למה שהביא במ"ב שם (סי' רכ"ה) מהגר"א וממור וקציעה בשם אביו החכ"צ שכיון שהם מין אחד א"צ לברך אלא על אחד מהם וכן הביא בשעה"צ בשם א"ר משכנה"ג ובשם מי"ט בשם מהר"ש עיי"ש יש להסתפק אם מכיון שהוא מורכב מהם הרי כל חצי ממנו הוא מין אחד עם מי שבא ממנו ולכן כשבירך על הפלאם פטר חצי ממנו וכן כשבירך על הפערזיק פטר חצי האחר ונמצא שנפטר מלברך על הנעקטארן וכן להיפוך כשבירך על הנעקטארן הרי בירך בין על מין דפלאם בין על מין דפערזיק, או דלמא דהמורכב נחשב למין אחר דהכחות המעורבים משני המינים עשאו למין אחר ולא נפטרין בברכה אחת אף לדידהו.
ומה שהביא כתר"ה ראיה מפרדה שלמ"ד חוששין לזרע האב מותרין כל מיני פרדות זה עם זה ולא אמרינן אתי צד סוס ומשתמש בצד חמור כדפרש"י בחולין דף ע"ט שאין כאן צד סוס מיוחד וצד חמור מיוחד הלכך אין כאן צדדים ומינא באנפי נפשיה הוא דמקרי...
כוונתו שאם היו צדדים מיוחדים שצד ימין הוא סוס וצד שמאל הוא חמור היה בהכרח שני מינים גם לעלמא ולא מין חדש אלא מינים הישנים שנתחברו בבהמה אחת והיה לן לאסור משום דצד סוס משתמש בצד חמור ולהיפוך, אבל כיון דמבלבל זרעיה אף שג"כ הוא משני המינים לא מחשיבין אותו לעלמא בשני מינים אלא למין בפני עצמו... שאין הכוונה שהוא ממש מין אחר דהא מפורש בגמ' בסמוך בכוי שהוא מקצת שה וכן הוא מקצת צבי ומזה ידעינן שגם פרדה היא מקצת סוס ומקצת חמור, אלא שמ"מ הוא מין בפ"ע סוס וחמור שיש בו משני הכחות מקצת מסוס ומקצת מחמור, וזה סגי שלא לאוסרה באיסור כלאים... אבל בכל אופן לענין המציאות הוא נחשב ממינים שבא ממנו, ולכן לענין שהחיינו בפרי שבא משני מינים מורכבים הוא נחשב מאותן המינים ולכן אולי להסוברים דא"צ לברך אלא על פרי אחד מהמין אפשר גם על פרי המורכב לא יצטרך לברך כשבירך על המינים ולהיפוך.
אבל אף שראיה ליכא, טעם גדול יש להצריך לברך שהחיינו אף להפוטרין במין אחד משום דגם הם הא ודאי סברי דהברכה הוא על שמחת הלב, דמה"ט נהגו שלא לברך עד שעת אכילה... דכיון שכבר בירך על מין זה הוא על כל הפירות החלוקים שנמצאים במין זה משום דנזכרים לו כל הפירות שבמין זה שישמח מהן כשיצמחו וישיגם, וכמו דאף על אלו שאכל מהן שאף שרוב הפירות עדיין לא נגמרו סגי בברכתו על אלו שביכרו ראשונה אף שעיקר שמחתו הוא על אלו שיגדלו אח"כ, משום דעתה בראייתו ואכילתו את הבכורות כבר שמח מכל מה שיגדלו אף אח"כ, ומטעם זה סוברים דנפטר אף משאר המינים שבמין זה שכולן נזכרים לפניו כשמברך על אחד ממין זה, ולכן שייך זה רק בנחשבים לעלמא למין אחד כתאנים שחורות ולבנות ולא בהמורכבים שנחשבים לעלמא למין אחר כדחזינן מכלאים שפרדה לעלמא נחשב מין בפני עצמו, ומועילה ראיית כת"ר רק אחר שאמרינן מסברא דגם לשהחיינו תלוי בהחשיבות לעלמא שהוא מין אחר.
...ולדינא כיון שלהמחבר ורמ"א ורוב האחרונים צריך לברך בכל אופן אף אם נחשב מאותן המינים, ולהסוברין דאין מברכין אם הוא ממין אחד אף שמשונה בטעם ומראה נמי הא יש טעם גדול שתלוי לענין שהחיינו בחשיבות העולם כדלעיל ולכן יש לברך מעצם הדין שהחיינו ולא נפטר בשביל שבירך על המינים ולהיפוך.
אבל אני מסופק מטעם אחֵר, דאולי כיון שפרי זה בא ע"י איסור לא שייך לברך שהחיינו לראות פרי זה, שהוא נדמה כמברכין שזכינו לראות שאיכא עוברי עבירה, ואף שכשר למצוה לרוב הפוסקים שחולקין על הלבוש שפוסל אתרוג מורכב מטעם דנעבדה בו עבירה, עיין בט"ז שם (סי' תרמ"ט), מ"מ לברך שהחיינו שהוא לשמוח על שאיכא פרי זה שבא ע"י עבירה אולי לא נאה לברך על זה, ולכן טוב לאכול אותם עם עוד פרי חדש ולברך על אותו הפרי ולצאת בזה גם על פרי זה. ידידו, משה פיינשטיין.
כמובן שכל השאלה הזו מבוססת על ההנחה שהנקטרינה היא באמת הכלאה של שזיף ואפרסק. אם מקובלת ההנחה של דארווין שהנקטרינה היא זן בפני עצמו, ואינו הכלאה של שני המינים האחרים, ודאי שכל השאלה הזו אינה רלוונטית!
