טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

וכי בת יש לה ליענה – אוח

"אמר חזקיה: מנין לביצת טמאה שהיא אסורה מן התורה? שנאמר: ואת בת היענה. וכי בת יש לה ליענה? אלא איזו, זו ביצה טמאה. ודלמא היינו שמייהו? לא סלקא דעתך, דכתיב: בת עמי לאכזר כיענים במדבר. ולא? והא כתיב: אעשה מספד כתנים ואבל כבנות יענה. כיענה זו שמתאבלת על בניה. והא כתיב ושכנו שם בנות יענה? כיענה זו ששוכנת עם בניה. והכתיב תכבדני חית השדה תנים ובנות יענה? ואי סלקא דעתך ביצה, ביצה בת מימר שירה היא? אלא כתיב היענה, וכתיב בת היענה, ושאני הכא דפסק ספרא לשתי תיבות, ומדפסיק להו ספרא בתרתי תיבות, שמע מינה תרי שמות נינהו" (חולין, סד ע"ב).

פירוש. אמר חזקיה: מנין לביצת עוף טמאה (של עוף טמא) שהיא אסורה באכילה מן התורה? שנאמר: "ואת בת היענה", וכי בת יש לה ליענה? אלא איזו? זו ביצה טמאה, שהיא נקראת בת היענה. ושואלים: ודלמא היינו שמייהו [ושמא זהו שמם] של עופות אלו, בת היענה! ומשיבים: לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך] לומר כן, דכתיב [שהרי נאמר]: "בת עמי לאכזר כיענים במדבר", משמע ששמן הוא יענה. ומוסיפים ושואלים: ולא בת יענה שמם? והא כתיב [והרי נאמר]: "אעשה מספד כתנים ואבל כבנות יענה"! ומשיבים: הכוונה היא כיענה זו שמתאבלת על בניה, כלומר: אעשה אבל כאבל היענה על בנות היענה. ושואלים עוד: והא כתיב [והרי נאמר]: "ושכנו שם בנות יענה", הרי שזהו שמם! ומתרצים, גם כאן הכוונה היא: ושכנו שם כיענה זו ששוכנת עם בניה. ומוסיפים להקשות: כיצד ניתן לפרש ש"בת היענה" היא ביצת היענה? והכתיב [והרי נאמר]: "תכבדני חית השדה תנים ובנות יענה כי נתתי במדבר מים נהרות בישימון להשקות עמי", שבעלי החיים שוכני המדבר יהללו את הקדוש ברוך הוא על החסד שהוא עושה לעמו. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] שבת היענה היא ביצה, וכי ביצה בת מימר [יכולה לומר] שירה היא, שתכבד את ה' בשירתה? אלא צריך לומר כך: כתיב [נאמר] בכתוב "היענה", וכתיב [ונאמר] גם "בת היענה", ושניהם שמות אפשריים של עוף זה, ולכאורה אין מכאן ראיה. ואולם שאני הכא [שונה כאן], הכתוב משנה כאן מהרגלו בשמות בעלי חיים, דפסק ספרא [שפוסק הסופר] את שם העוף לשתי תיבות, "בת היענה", למרות שמדובר בעוף אחד, ומדפסיק להו ספרא [ומכיון שפוסק אותם הסופר] בתרתי [בשתי] תיבות (מילים) — שמע מינה [למד מכאן] כי תרי [שני] שמות נבדלים נינהו [הם] (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ). 


שם עברי: אוח     שם באנגלית: Eagle Owl      שם מדעי: Bubo bubo
  
שם נרדף במקורות: בת יענה     


נושא מרכזי:  לזיהוי בת היענה
 
 

מבוא 

זיהוי בת היענה נתון לויכוח בין המתרגמים והמפרשים. על פי רוב הפרשנים, היענים המוזכרים באיכה (ד ג') בפסוק: "בת עמי לאכזר כיענים במדבר" זהים ל"בנות יענה" ואם כן גם זהות היען בלשון המקרא נתונה לויכוח. מסוגייתנו עולה ששמו של בעל החיים הוא "יענה" ואילו התוספת "בת" מתייחסת לביצת היענה ומכאן שביצת עוף טמא טמאה אף היא.

בהתייחס לכך שלעיתים הזיהוי של החוקרים סותר את דברי הפרשנים ואף את דברי המתרגמים המסורתיים, דבר הגורם לתחושה לא נוחה, ברצוני להעיר נקודה שיש לשים לב אליה. ייתכן והגמרא עצמה מסייגת את הידע הנמצא ברשותם של חכמים באופן, שלפחות לכאורה, מאפשר לנו להטיל ספק בזיהויים הנעשים על ידי חכמים.

"א"ר יצחק: עוף טהור נאכל במסורת; נאמן הצייד לומר: עוף זה טהור מסר לי רבי. אמר רבי יוחנן: והוא שבקי בהן ובשמותיהן. בעי ר' זירא: רבו חכם, או רבו צייד? ת"ש, דאמר רבי יוחנן: והוא שבקי בהן ובשמותיהן; אי אמרת בשלמא רבו צייד שפיר, אלא אי אמרת רבו חכם, בשלמא שמייהו גמיר להו, אלא אינהו מי ידע להו? אלא לאו, שמע מינה: רבו צייד, שמע מינה" (חולין, סג ע"ב). מפרש רש"י: "אלא אינהו מי ידע בהו - כלום מכירן שלא יהא אחד דומה לזה והוא טמא". על פי פשט דברי הגמרא רבו שאיננו ציד בוודאי מכיר את שמות העופות אך רק צייד מכיר את העופות עצמם כלומר להתאים בין שם העוף ומין העוף. ייתכן ונוכל במקרים מסוימים להכתיר את החוקרים בשם "צייד" ולהתייחס לדבריהם באמון גם כאשר הם סותרים זיהויים קודמים.
 

בת יענה – שמו של שד 

נפתח בהצעתו של מנחם דור המתבססת על תרגום השבעים שבו פירוש השם בנות יענה הוא Seirenes כלומר שדים. הוא דחה בכל מכל את ההצעות שאביא להלן. מנחם דור הוכיח את גישה זו מתוך תקבולות שערך בפסוקי המקרא שבהן בנות יענה נכתבו במקביל לשמות של שדים. "ורבצו שם ציים ומלאו בתיכם אחים ושכנו שם בנות יענה ושעירים ירקדו שם" (ישעיהו, יג כ"א). "ועלתה ארמנתיה סירים קמוש וחוח במבצריה והיתה נוה תנים חציר לבנות יענה. ופגשו ציים את איים ושעיר על רעהו יקרא אך שם הרגיעה לילית ומצאה לה מנוח" (ישעיהו, לד י"ג-י"ד). ההקבלה בפסוקים אלו בין שמות של שדים מחד גיסא, ובנות היענה מאידך גיסא, מצביעה על האפשרות שגם בנות היענה הן שדים.

מעיון במפרשים ניתן לראות שחלק מהם מפצל את השמות המופיעים בפסוקים בין שמות של בעלי חיים ריאליים לבין שמות של שדים. הרד"ק מפרש: "ורבצו - הצאן לא ירביצו שם אלא מי ירבץ שם חיות המדבר ירבצו שם, ופירוש ציים, חיות השוכנות במקום ציים לפיכך נקראו ציים, ויש מפרשים ששם נמיות הנזכר בדברי רבותינו כדי שלא תקפוץ הנמיה מרטרי"נא בלע"ז. בנות יענה - הם הקטנים מן היענים והאמות מעופפים בעולם ויניחו קטניהם ויתאבלו לחוסר מזונותה, לפיכך אמר ואבל כבנות יענה ודרך היענים לשכן במדבר ובמקומות החרבים. ושעירים - הם השדים, כמו לשעירים אשר הם זונים אחריהם, ונקראו כן לפי שהם נראים כדמות שעירים למאמין בהם, וכן תרגם יונתן ושידין יחייכון תמן" (ישעיהו, יג כ"א). המלבי"ם (ישעיהו, לד י"ד) מפרש בסגנון דומה: "ופגשו ציים. הם חיות הבאים ממרחק עם הציות, יפגשו שם עם איים שהם גם כן ממרחק מאיי הים, כעיר רוכלת העמים שיפגשו שם אנשים מארץ מרחק וימצאו שם בני מדינתם. ושעיר. שדים שוכני המדבר יקראו שם על רעיהם. אך שם הרגיעה לילית. עוף הבוכה ומקונן כל הלילה, ממליץ כי העוף הזה שנראה שבישוב אין לו מנוחה כי לכן יזעק מרה בכל לילה, אבל שם ירגיע מנוחת הנפש וגם ימצא מנוח לגופו, ולא יבכה עוד". 
 

בת יענה – אוח 

גם אם נקבל באופן עקרוני את גישתו של מנחם דור שבת היענה היא שמו של שד אין הדבר פוטר אותנו מלזהות בעל חיים בשם זה משום שהשדים נקראו על שמם של בעלי חיים ריאליים מעוררי אימה. לפחות בפסוק המצוטט בסוגייתנו בת היענה היא ללא ספק שמו של בעל חיים משום שהיא מופיעה בין העופות האסורים: "ואת בת היענה ואת התחמס ואת השחף ואת הנץ למינהו" (ויקרא, יא ט"ז). ראוי לשים לב לכך שבפסוקים רבים במקרא בת היענה וגם התן מופיעים כצמד עצמאי ללא ההקבלה לשדים דבר המחזק את ההשערה שהם אכן שמות בעלי חיים ריאליים.

מהפסוקים במקרא ניתן ללמוד על שלושה מאפיינים מרכזיים של בת היענה. א. הסמיכות בפסוק ב"ויקרא" של בת היענה לתחמס, השחף והנץ רומזת על גודלה. סביר להניח שבת היענה היא עוף בגודל בינוני בדומה לקבוצת המינים האחרים בפסוק. ב. המאפיין השני הוא קולה של בת היענה הדומה לקול יללה. במיכה (א, ח') אנו מוצאים: "על זאת אספדה ואילילה אילכה שולל וערום אעשה מספד כתנים ואבל כבנות יענה". מפרש הרד"ק: "אעשה מספד כתנים - כי התנים ובנות יענה ידמה קולם לקול נהי ומספד". ג. בית גידולה של בת היענה הוא מקומות חרבים ונטושים או מדבריות. "לכן ישבו ציים את איים וישבו בה בנות יענה ולא תשב עוד לנצח ולא תשכון עד דור ודור" (ירמיהו, נ ל"ט). "תכבדני חית השדה תנים ובנות יענה כי נתתי במדבר מים נהרות בישימון להשקות עמי בחירי" (ישעיהו, מג כ'). רש"י: "תכבדני חית השדה - מקום שהוא חרב ומרבץ לחיות השדה לתנים ולבנות יענה". מצודת ציון: "ובנות יענה - מין עוף המצוי במדבר". "ועלתה ארמנתיה סירים קמוש וחוח במבצריה והיתה נוה תנים חציר לבנות יענה" (ישעיהו, לד י"ג).

על רקע מאפיינים אלו הציעו י. אהרוני, י. פליקס ומנחם דור (בצד הצעתו שהכוונה לשמם של שדים) לזהות את בת היענה עם דורסי הלילה בכלל ועם האוח בפרט. האוח שהוא הגדול מבין דורסי הלילה מייצג את כלל הקבוצה. ייתכן והמקור לזיהוים הוא פירושו של הרד"ק בספר השורשים שלו (ערך "יען") שם כתב: "ואת בת היענה – לבנות יענה – כיענים במדבר – הם עופות שוכני מדבר ומשמיעים קול יללה". השם "בת יענה" מתפרש, אולי, כ"בת מדבר" משום שבערבית הקלאסית פירוש המילה "וען" המקבילה ל"יען" בעברית (בערבית נשמרה וי"ו בראש מילה) הוא "אדמה קשה ושוממה".

הקולות דמויי היללה שמשמיעים דורסי הלילה נשמעים היטב במדבר ודומים ליללות התנים (לשמיעת קול האוח לחץ כאן). החוקרים מצביעים כראיה על הפסוק בישעיהו (יג כ"א) המקביל בין האוח לבת היענה: "ורבצו שם ציים ומלאו בתיהם אחים ושכנו שם בנות יענה וכו'". רש"י נשאר בסימן שאלה: "אוחים - לא ידעתי מה מין חיה הם, (אוחים לשון קוצים וחוחים ודרדרים)". לדעת דור בנות היענה הם שם נרדף לאוחים. השם אוח הוא שם אונומטופיאי (1) והוא נקרא כך בכמה שפות אירופאיות. האוח משמיע בלילה קולות העשויים להישמע כיללת תנים. זיהוי האוח עם בת היענה שנמנתה ב"ויקרא" עם העופות הטמאים הגיוני לאור כך שהוא דורס, תכונה המאפיינת את רוב מיני העופות הטמאים ובגודלו דומה בקרוב לתחמס והשחף. בנוסף לכך כמה מדורסי הלילה קובעים את משכנם בחורבות נטושות כמתואר במקרא.

המצדדים בזיהוי בת היענה עם דורס לילה דוחים את ההצעה שבה נוקטים התרגומים בתקופת המשנה והתלמוד (למשל אונקלוס ותרגום יונתן) הסוברים שבת היענה היא היען. המאפיינים המתוארים במקרא אינם מתאימים, לדעתם, ליען מכמה סיבות: א. לדעת י. אהרוני היען לא נחשב על ידי הקדמונים כעוף משום שכנפיו המנוונות אינן מאפשרות לו לעוף. ב. בת היענה מתוארת כשוכנת חורבות ואילו היען חי במדבר הפתוח ומתרחק מגלי אבנים, מהם הוא חושש, ולכן בוודאי שאין הוא חי בחורבות. ג. שרירי הגרון התחתון של היען מנוונים לכן אין הוא יכול להשמיע קולות יללה רמים. ד. היען עוף גדול מאד ואיננו בסדר הגודל שהתחמס והשחף. קשיים אלו הביאו אותם למסקנה שבת היענה היא אוח מתת המין המדברי.

 
אוח        צילם: Softeis
 

בת יענה – יענים – יען 

בניגוד לסברת החוקרים מסורת התרגומים בתקופת המשנה והתלמוד אחידה ובת היענה מזוהה כיען. אונקלוס ותרגום יונתן מתרגמים את הפסוק: "וית בת נעמיתא, וציצא, וצפר שחפא, ונצא לזנוהי" כאשר נעמיתא היא שמו הארמי של היען. באופן זה אנו מוצאים בתרגום השבעים ובוולגאטה. גישה זו מקובלת על רוב המפרשים המסורתיים. הרס"ג מתרגם את "בת היענה" לערבית בשם "אלנעאמה". בפסוק "אח הייתי לתנים ורע לבנות יענה" (איוב, ל כ"ט) הוא מפרש "נעאם". כך גם כותב אבן ג'נאח בספר השורשים שלו. המלבי"ם (ישעיהו, לד י"ג) מפרש: "לבנות יענה. כי הם אוכלים אף שברי זכוכית וגחלת וכן תאכל הדרדרים שם". התנהגות זו המתוארת במסכת שבת (קכח ע"א) אופיינית ליענים בלבד. באופן דומה מפרש המלבי"ם גם את הפסוק "כנף רננים נעלסה" (איוב, לט י"ג): "כנף רננים, פירשו המפרשים על בת היענה שהיא אינה יכולה לעוף למרום כמו החסידה, וזה שאמר וכי כנף רננים נעלסה שתעלה עם הכנף לגבהי מרום? וכי תדמה כנף רננים אל אברה חסידה ואל נוצה שתעוף ביעף". ב"פירוש המילות" (שם) לא מותיר המלבי"ם ספק בכך שהוא מתייחס ליען: "רננים. אי אפשר לפרש על עופות הזמיר, שהם לא יניחו ביציהם בארץ, והמפרש פירש על היענה, ורננים כולל גם רינון של אבל וקינה כמו קומי רוני בלילה, שהיענה מקוננת תמיד, ויש הבדל בין אבר לכנף ונוצה, שם כנף הונח על הנוצות הארוכות המחוברות בקצה האבר המעופף, והפרק עצמו נקרא אבר, והנוצות הקטנות נקראו נוצה, כמ"ש (יחזקאל י"ז ג'), והיענה הכנף נעלסה, ר"ל משובח, אבל אין לה אברה חסידה ונוצה, כי האבר של בת היענה כבד, והנוצות הם מועטים, ולכן אי אפשר לה לישא כנף ולעוף באויר".

על מנת לתמוך במסורת הזיהוי המקובלת מעלה פרופ' ז. עמר (2) טענות המתמודדות עם הקשיים שהעלו החוקרים. אין הוא מקבל את הקביעה שהיען לא נחשב עוף למרות מוזרותו. כראיה הוא מצטט את דברי חז"ל "כלב כופרין מין חיה, הירודין והנעמית הרי הן כעופות לכל דבר" (תוספתא, כלאים (ליברמן) פ"ה הלכה ח') מהם עולה באופן חד משמעי שגם היען נחשב לעוף. אין הוא מקבל את הטענה שהיענים מתרחקים מחורבות. לגבי השמעת הקולות הוא מציין את קולות הצפצוף של האפרוחים ואת "שאגת" היען הזכר הקורא לנקבות להצטרף אליו בעונת הייחום. המדובר בצליל עמום וחזק העשוי להישמע במרחק ניכר. צליל זה נוצר כתוצאה של תהודה הנגרמת מפליטת אוויר מהוושט. ייתכן וקולות אלו שימשו כדמוי ליללה (לשמיעת קולות היען לחץ כאן  או כאן - http://www.youtube.com/watch?v=ZnZD_Z66xqw). הרמב"ן מצדד דווקא בגישה שהיען איננו משמיע קולות ומפרש את הפסוק במיכה באופן שונה. שתיקת בנות היענה המתוארת בפסוק "... אעשה מספד כתנים ואבל כבנות יענה" (מיכה, א ח') מתפרשת כביטוי לאבל. השתיקה היא סימן לאבלות כפי שנאמר ליחזקאל: "בן אדם הנני לקח ממך את מחמד עיניך במגפה ולא תספד ולא תבכה וכו'" (יחזקאל, כד ט"ז).

האפשרות שאכן בת היענה היא היען תתכן משום שהיענים חיים במדבריות כמו למשל בסוואנות של אפריקה ועד תחילת המאה ה- 20 היו היענים נפוצים גם בנגב. מניחים שמין זה חי בעבר בשטחים פתוחים גם במרכז הארץ משום שליד הרצליה התגלה קן עתיק, בן כ- 5,000 שנה. במהלך כריית כורכר ליד קיבוץ פלמחים התגלתה שרשרת, בת כ - 5,000 שנה, שחרוזיה היו עשויים מקליפת יען  (ראה בתמונה להלן).

בארץ חי בעבר תת המין המזרח תיכוני, יען הנגב (Struthio camelus syriacus) שנכחד מן העולם במהלך שנות ה- 20 של המאה ה- 20. תת מין זה היה קטן יותר מאשר תתי המין האפריקאיים. היום מגדלים בחוות גידול בארץ את תת המין מאתיופיה (S. c. camelus) הקרוב ביותר לתת המין שנכחד.
 

להקת יענים בחי בר – הזכרים בצבע שחור




שרשרת בת כ - 5,000 שנה עשוייה מקליפות ביצת יען. באדיבות דרור פורת ממוזיאון  "בית מרים" בפלמחים.
מפתיע לגלות שהקדמונים הצליחו לעבד את החרוזים באופן עדין ומדויק.  

הרחבה

הביולוגיה של האוח

דורס-הלילה הגדול ביותר בארץ. ניכר היטב בציציות אוזניו, שאורכן עשוי להגיע כדי 70 מ"מ. צבעו כקליפת עץ: חום-צהבהב מוכתם ומפוספס בחום-כהה. הפספוס צפוף בגב ודליל יותר בגחון, שהוא גם בהיר יותר. צבעים אלו משמשים כצבעי הסוואה החשובים במיוחד לדורסי הלילה הנחים על עצים או מקומות מסתור אחרים על גבי הקרקע. פיסת-הרגל (החלק המקביל לכף רגל האדם) מנוצה בצפיפות וגם האצבעות מכוסות בנוצות. כיסוי הנוצות מגן על דורסי הלילה מנשיכות הטרף. הטפרים חזקים מאוד כהתאמה לדריסת בעלי חיים גדולים יחסית.

תפוצת האוח משתרעת על פני אירופה (למעט הצפון הרחוק ומערב היבשת, שם הושמד ביד האדם) ורוב אסיה (למעט הצפון הרחוק והפינה הדרום-מזרחית שלה) וכן בצפון אפריקה. תוארו 23 תת-מינים, כולם יציבים. בתי הגידול של האוח מגוונים: נופי טרשים, יערות הרריים, חורשים, קניונים, שדות מרעה מישוריים ומדבריות צחיחים. לרוב הוא מתרחק מיישובים ומשטחים חקלאיים. בישראל מוכרים 2 תת-מינים: Bubo bubo interpositus שהוא גדול וכהה וצבע עיניו כתום, חי בחבל הים-תיכוני, ו- Bubo bubo ascalaphus שהוא קטן ובהיר, ונמצא במדבר יהודה והנגב. תת-מינים אלה מדגימים את המגמה הכללית הקיימת בין תת המינים במין מסוים: העופות הצפוניים גדולים יותר ובאזורים לחים הם כהים יותר. על פי כלל ברגמן הפרטים השייכים למין מסוים הולכים וגדלים כלפי צפון. בפרט גדול, שטח הפנים יחסית לנפח קטן יותר, וכך הוא מאבד פחות חום לסביבה. בעלי חיים באזורים לחים כהים יותר כהתאמה לסביבה בעלת כסות הצומח המפותח המעניקה הסוואה לבעלי חיים כהים. באזורים מדבריים יש יתרון לבעלי חיים בהירים. תחום תפוצתו של תת המין המדברי משתרע בצפון אפריקה, במזרח התיכון ובחצי-אי ערב וצבעו צהבהב חולי. ייתכן אם כן שהוא בת היענה.

האוח חי בזוגות שהקשר ביניהם נשמר לכל החיים. אלה הם עופות טריטוריאליים וגודל הטריטוריה מותנה בכמות המזון המצוי בה. שטחה הממוצע הוא כ -12 קמ"ר. במשך היום שוהה האוח לבדו במקומות מסתור בדרדרות סלע, צוקים, בתוך בארות או בין שיחים. האוח פעיל בערך מהשקיעה ועד לשחר. בתחילת פעילותו הוא מכריז על נחלתו בקול מעין או-הו, המושמע בפסקי-זמן קבועים, מדי 10-8 שניות, ועשוי להדהד בלילות שקטים עד למרחק של 2-3 קילומטר. לרוב הוא קורא מעמדה קבועה ורק לעתים רחוקות בעת מעוף. מבחינה זו זיהוי בת היענה כאוח עדיף על היען משום שקול האוח נשמע למרחקים גדולים והיה מוכר היטב. לאחר הקריאה יוצא האוח לציד וחדל לקרוא עד לאחר גמר האכילה. האוח מעדיף לצוד בנוף פתוח. הוא מגלה את טרפו מעמדת תצפית או במעוף נמוך. למרות גודלו מעופו שקט. מזונו העיקרי הוא יונקים קטנים ובינוניים, עד גודל ארנבת. מזונו בארץ מורכב בעיקרו ממכרסמים, וכן קיפודים, עטלפי-פרי ועופות כמו חגלות, יונים, צוצלות ועורבים. בצנפותיו (שרידי המזון הלא מעוכל כמו נוצות, פרווה ועצמות נפלטים בגושים הומוגניים דרך הפה) נמצאו גם שרידי דורסים. לעיתים הוא ניזון אפילו מפרוקי רגליים. מבעלי-חיים גדולים הוא מורט את שערותיהם או את נוצותיהם ומבודד מהם חלקים שאינם ראויים לעיכול. כך הוא עשוי לקלף קיפוד מעורו על קוציו, אם כי לעתים מוצאים קוצי קיפוד בצנפותיו. לעתים קרובות יש לאוח "שולחן ניקוי" מיוחד לכך. בעלי-חיים קטנים הוא בולע בשלמותם.

ההטלה עשויה להתחיל בסוף ינואר אך העונה העיקרית היא במחצית השנייה של חודש פברואר ותחילת מרץ. הנקבה דוגרת לבדה החל מהטלת הביצה השנייה. הזכר מביא לה מזון במקורו או בטפריו ומניחו ליד הקן, בפינת אכילה מיוחדת, ומתרחק מיד. בבוקר הוא מתייצב במרחק 100-200 מטרים מהקן, ושם הוא נח כל היום. משך הדגירה 36-34 יום, וקצב בקיעת הגוזלים תואם לקצב ההטלה. הבקיעה מתרחשת מראשית מרץ ולעתים היא מתאחרת עד מאי. הגוזלים בוקעים סומים ועוטים פלומה קצרה ורכה, לבנבנה-אפרפרה, המתפשטת עד לטפרים. מעטה זה מתחלף עד מהרה בלבוש נוצות פלומתיות - לבוש הביניים שצבעו אפרפר-צהבהב. לבוש פלומתי זה מתכסה בהדרגה בנוצות הבוגר, תהליך הנמשך עד היות הגוזל כבן 3 חודשים. בתחילה רק הנקבה מאכילה את הגוזלים, ולאחר מכן שני ההורים. בדרך כלל נותרים בחיים 2 גוזלים בלבד. לפעמים מת הגוזל הקטן ונאכל על-ידי אחיו הבכור. הגוזלים ששרדו נוטשים את הקן כשהם בני 8-4 שבועות, בהתאם למיקומו, עוד בטרם ידעו לעוף, ומודיעים להוריהם בקול צרוד היכן הם. לנטישת הקן המוקדמת יש יתרון בכך שלטורפים קשה יותר לאתר את הגוזלים. הם עפים בהיותם בני 10-9 שבועות, אך ההורים ממשיכים לטפל בהם עד הסתיו משום שלא די ביכולת התעופה שלהם על מנת לדרוס. במשך השנתיים הראשונות לחייהם משוטטים המתבגרים הרחק ממקום בקיעתם, עד שהם מוצאים תחום מחיה פנוי ומתנחלים בו. הם מגיעים לבגרות מינית כשהם בני 3-2 שנים. אוח בשביה חי כ- 60 שנה.

(1) שם המחקה את קולו של בעל החיים. תור בעברית ו- turtur בלטינית לתור המצוי. באנגלית שמו של העורב הוא crow בדומה לקולו.
(2) ז. עמר, היען במקורות ישראל, "על אתר", י"ב אב תשס"ג (עמ' 37-40).

תודה לד"ר חנוך גמליאל על עזרתו הרבה בתרגום לערבית. 

רשימת מקורות:

מנחם דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד, עמ' 252
יהודה פליקס, חי וצומח במקרא, עמ' 24.
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 6 (עמ' 287-288).


 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.