הבריאה וחיות אחרות / הרב דוב ברקוביץ

חולין נט ע"א - ס ע"ב

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

העיון בחוקי הכשרות פורש בפנינו עולם מופלא של תורת-מיון זואולוגית חז"לית, המקושר לתפיסות יסוד על מהות הבריאה

בפרקי הבריאה בספר בראשית מופיע הבורא בשני שמות: שם א-להים ושם הוי"ה, הוא השם המפורש. מדובר בשני גילויים שונים: שם א-להים קשור לעצם יצר הקיום – ההישרדות – הקיים בשורש ברכת החיים, יצר היודע רק את עצמו ומכונה 'מידת הדין'. לעומתו שם הוי"ה מהווה גילוי עליון יותר, גילוי המשתקף בהזדקקות, בהתקשרות ובהדדיות, ומכונה 'מידת הרחמים'.

בפרק א בספר בראשית, שבו מתוארת הבריאה כגילוי שם א-להים, כמעט לא מתוארת כל הזדקקות בין הנבראים; כל נברא עומד בזכות עצמו, בברכת סגוליותו, בחינת "ויהי כן". ההתקשרות, אם היא כבר מתוארת, הנה בשלטון וממשלה. חלק מהותי של מידת הדין כביטוי לברכת החיים הוא הטרף לשם סיפוק מזון.

בסיפור גן עדן שבו מתגלה לראשונה שם הוי"ה, היחס בין הנבראים מתואר כהזדקקות והדדיות כחוקיות התשתיתית למימוש ברכת החיים. חוקיות זו קשורה ליסוד החיסרון המהווה תנאי הכרחי בחיים; מימושה המלאה של ברכת שם הוי"ה על פי סיפור גן עדן תלויה בבחירת האדם, ובמיוחד ביחס בין איש ואישה.

גילוי שם א-להים בלבד מאפיין את היחסים בין צורות החיים היותר פרימיטיביות ואת התקופות היותר קדומות. אך ככל שהבריאה התפתחה והתקדמה הלך והתעצם גילוי שם הוי"ה, עד גאולת ישראל ממצרים ונתינת התורה לעם על ידי הענו מכל אדם.
 

חזרה לבראשית

התורה חושפת משהו משורש חכמת הבריאה בפרשיות שמיני וראה, המחלקות את הנבראים לשתי קבוצות יסוד - "הטהורים" (הכשרים), אלו שבקיומם מגלים את יסוד ההזדקקות, ההתקשרות וההדדיות בברכת חייהם, ו"הטמאים" (הלא כשרים), אלו המגלים את יצר הקיום וההישרדות בברכת חייהם. על האדם להביא את מחייתו ולספק את תאוותו רק מהטהורים.

סימני הכשרות הכתובים במפורש בתורה מוכרים לרבים: בבהמה ובחיה - מעלה גרה ומפריס פרסה; בדגים – סנפיר וקשקשת. התורה אינה מציינת סימני כשרות בעופות, ורק מונה דוגמאות של עופות טמאים. סימני הכשרות בחגבים כתובים במפורש – ארבע רגליים, ובנוסף רגלי ניתור וארבע כנפיים כאשר שתיים מכסות את גוף החגב.

ההיכרות השגרתית עם סימני הכשרות אינה מכינה את הלומד להפתעות שבסוגיה בסוף פרק 'אלו טריפות' - למשל, סדרת סיפורים על מפגשים בין החכם, סגן נשיא הסנהדרין, רבי יהושע בן חנניה, לבין האצולה ברומא.

ארבעת הסיפורים מתחלקים לשני זוגות – בראשון הקיסר לומד להכיר שא-להי ישראל הוא "א-ל גדול ונורא", ובשני לומדים הקיסר ובתו להכיר את דרכי השגחתו בעולם. מה הקשר בין סימני כשרות להתוודעותם של ראשי האימפריה לכך שבורא העולם נורא מאריה אימתני, שהשמש המצמיתה משקפת בזעיר אנפין את נוראותו, שגלי הים והרוח הסוערת הנם משרתיו ושמידת דינו נוגעת באופן פרטני לכל אחד?

בעקבות הדיאלוגים של חכם המשנה על אודות יסודות האמונה מובאות אגדות בעניין גודל הבריאה ועומק חכמתה. הנה שתי דוגמאות:

אמר רבי יהושע בן לוי: כל מעשה בראשית – בקומתן נבראו [כלומר לא כעובר או ולד מתפתח, אלא כיצור בוגר], בדעתן נבראו, בצביונם נבראו... דרש רבי חנינא בר פפא... בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא "למינהו" (בראשית א, יא) באילנות (ביום ג' לבריאה), נשאו דשאים קל וחומר בעצמן: אם רצונו של הקדוש ברוך הוא בערבוביא, למה אמר "למינהו" באילנות?... ומה אילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא אמר הקדוש ברוך הוא "למינהו" – אנו על אחת כמה וכמה! מיד כל אחד ואחד יצא למינו. פתח שר העולם ואמר: 'יהי כבוד ה' עולם, ישמח ה' במעשיו' (תהילים קד, לא).

דברי האגדה מתגלגלים הלאה: אמר ריש לקיש: "הרבה מקראות שראויין לשרוף כספרי מינין (זרמים שחלקו על יסודות האמונה) – והן הן גופי תורה". הנה דוגמה אחת מבין הארבע (שוב): "וְהָעַוִּים הַיּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד עַזָּה כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתֹּר הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם"(דברים ב, כג). לשם מה נכתבו המקראות הללו? הגמרא מסבירה את כולם כמי שמספרים על אודות מרכזיותם של עם ישראל ושל ארץ ישראל בהיסטוריה של העמים.

סיכום המהלך הנבנה מתוך מרקם האגדות: ישנו ערך סגולי בחכמת בורא העולם המשתקפת מתוך הנבראים, כל מין וסגולתו, וחכמה זו טמונה בתורה. עם ישראל זוכה למעמד מיוחד בין העמים הודות לסודות הבריאה המתגלים מתוך התורה, בחינת "חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" (דברים ד, ו). עם ישראל הנו כלבנה שהוקטנה לעומת אותם העמים הנראים בהיסטוריה כחמה בעוצמתה. אך ההקטנה היא שמקנה לעם ישראל את קומתם, דעתם וצביונם – כמשה שהיה ענו מכל אדם. רק מי שזוכה להתעצם מכוח הענווה מאיר לעולם מתוך הבנת סודות הבריאה.
 

טקסונומיה חז"לית

מרקם קטעי האגדה סודר בין הדיון בסימני הכשרות בבהמות ובחיות לבין הדיון בעופות. דיון העופות ארוך בהרבה ומהווה למעשה מרכז הסוגיה. עניין זה מפתיע באופן מיוחד על רקע העובדה שהתורה לא פירטה את סימני העופות, ורק פירטה את העופות האסורים באכילה. אלא שעובדה זו נעשית בסיס להתגדר ביצירה תורנית רבת היקף. זו לשון המשנה: "וסימני העוף לא נאמרו, אבל אמרו חכמים: כל עוף דורס – טמא; כל שיש בו אצבע יתרה וזפק (כיס בסוף הוושט לעיכול ראשוני של גרעינים) וקורקבנו (מעיו) נקלף – טהור".

סימני כשרות אלו, שאובחנו והוגדרו בידי אדם, היוו בסיס ליצירה מדעית ממשית של חכמי התלמוד בניסוח "טקסונומיה" מפורטת שנערכה מיד אחרי קטעי האגדה. המעיין בדפים אלו חש שלפניו פרויקט תרבותי מדעי בתחום הביולוגיה שלא היה כדוגמתו עד לעת החדשה, בחינת "חכמתכם ובינתכם לעיני העמים". אסכם חלק מיסודותיה:

- למרות שבמקרא הוזכרו כעשרים עופות טמאים, מספר העופות הטמאים הנו עשרים וארבע – כמספר ספרי התנ"ך.

- החכמים הבינו על בסיס החזרה על המילים "למינה", "למינו", "למינהו" ברשימת העופות הטמאים שמדובר במשפחות, במינים, "ויש באותו המין שאין דומין זה לזה לא במראיהם ולא בשמותם – וכולן מין אחד" (רש"י).

- כל עוף שבו מזוהה אפילו אחד משלושת סימני הכשרות שצוינו במשנה - טהור, אלא אם כן הוזכר בתורה כטמא בצורה מפורשת.

- מתוך כך חקרו החכמים את העופות המוכרים להם - כך לאורך הדורות ככל שהתפשטו והלכו הגלויות. דוגמאות בגמרא לחקר זה: רב חסדא מתאר איך אדם הנמצא במדבר יכול לזהות סימני כשרות של חיה. חכם אחר הבחין בין עופות שקורקבנם נקלף ללא סכין לבין אלו שקורקבנם נקלף רק עם סכין. אבימי בנו של רבי אבהו הכיר "שבע מאות מיני דגים, ושמונה מאות מיני חגבים, ועופות טהורים אין מספר".

- ככל שהלך והתרבה המידע הביולוגי, ככל שהלך והתפרט הקטלוג הטקסונומי התורני, נעשתה הפסיקה מורכבת וקשה יותר, עד שנקבע שעוף טהור נאכל רק על פי מסורת. בתחילה הידע של ציידים מאומנים היווה לה בסיס, אך ככל שהדורות עברו היא הפכה לנכס של תלמידי חכמים – "ופרט האידנא (כעת) שאין לנו צייד" (שפתי כהן, יודע דעה פב, א).
 

חיות מעולות

יש רובד נוסף שבו משתקפת חכמת הבריאה בסימני הכשרות.

רבים עמדו על חשיבותה של הקביעה שעוף דורס אסור לאכילה. בבירור נוקב בגמרא נקבע שיש לקבוע את כשרות העוף על פי שלושת סימני הטהרה (אצבע יתרה, זפק וקורקבן נקלף) רק אם העוף אינו עוף דורס. נאמרו פירושים שונים לביטוי "דורס". כללו של דבר - עוף התוקף כדי לספק את מזונו, גם אם יהיה בעל סימני טהרה יידון כטמא.

יסוד זה משתקף בחידוש בהלכות סימני כשרות בהמה. הגמרא מוסיפה סימן שלא הוזכר בתורה - העדר שיניים וניבים בלסת העליונה. בניגוד לבהמות וחיות שלועסות על ידי שילובן של שיניים בלסת העליונה עם אלו בלסת התחתונה, מעלי גרה מניעים את הלסת התחתונה כדי האוכל שהועלה מהמעיים יתחכך בחיך העליון, יתרכך ויתפורר. על פי הטקסונומיה המודרנית, למינים הנמנים עם תת-סדרת מעלי-גרה אופייני גוף צר ומוארך, ראש גדול וארוך, שיניים רחבות ולא חדות, צוואר ארוך ורגליים גבוהות ודקות המסתיימות בשתי אצבעות (מפריסי פרסה) – מה שמתאים לאוכלי צמחים ולא לחיות טרף. גם בין הדגים הטהורים אין דגי טרף.

והנה, סימני הטהרה מאפיינים יצורים המגלים בהתנהגותם, בינם לבין מינם ובינם לבין יצורים אחרים, את גילוי שם הוי"ה ולא את גילוי שם א-לוהים.

במקביל, הסימנים משקפים שלב מובהק של התפתחות עץ החיים. סימני הטהרה מתייחסים לשלושה אברים ופעולות – אופן העיכול במעיים, צורת סוף הרגליים לשם תנועה קלה וניתור (גם הסנפיר) וכיסוי הגוף. תכונות אלו מאפיינות את אוכלי הצמחים, והן גם מהוות ביטוי לשלב מתקדם בדיפרנציאציה של האברים לשם תפקוד מפותח ומורכב. למשל, דרך העיכול של מעלי הגרה פועלת מתוך חלוקת מעיים לשלושה ואף ארבעה מדורים. המזון הנטחן בפה יורד להמסה בחיידקי המעיים ונוצר גוש מזון מעובד חלקית העולה לפה לטחינה מחודשת. כלומר, התהוות ברכת החיים בקו הזמן של הבריאה מקבילה להעצמת גילוי שם הוי"ה בנבראים – כך בחי וכך באדם.

דא עקא - סדר הדברים במקרא הוא: בהמה וחיה, דגים, עופות וחגבים. לשם מה שינה רבי את סדר הדברים במשנה: בהמה וחיה, עופות, חגבים, דגים?! רבי בעצמו מעיר שהמקרא מבליט קודם את יסוד הטהרה ורק לאחר מכן את הטומאה על ידי רשימת העופות הטמאים. המקרא גם מחבר בין העופות לשרצים המכונים "שרץ העוף". הדעה הרווחת בטקסונומיה המודרנית היא שאכן העופות התפתחו מהשרצים הגדולים, מענף אחד במשפחת הדינזאורים והדומים להם במבנה גופם.

חכמי המשנה ביקשו גם הם להבליט את יסוד הטהרה הטמון בנבראים. הם עשו זאת בחידוש וביצירה. הם קבעו את הדריסה כשורש הטומאה בעופות ומתוך כך בכל החי – וחידשו סימני טהרה במקום שבו המקרא ציין רק את הטמאים.