סקר
איך הלימוד שלך בעקבת הקורונה?






 

אם לכתוב, אז אגדה / אלכס טל

חולין ס ע"ב

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

  

עולמם של חכמים הוא עולם של תורה שבעל-פה, במובנו הפשוט של הביטוי. למרות זאת אנו מוצאים עדויות לספרי אגדה כתובים, למילוני מונחים נלווים, ולפולמוס ער על אודותם


מסכתנו, חולין, מפתיעה לעתים מזומנות. יכולים היינו לצפות כי מסכת כה מקצועית וטכנית תהיה מייגעת ללימוד. צומת הגידין, סיכות התחובות בדופני הריאה וסיכויי ההבראה והמוות של יצורים שונים לאורך תקופות מסוימות הם באמת עניין לבעלי המקצוע. אכן, אין להכחיש כי דפים על דפים עוסקים בנושאים אלה ודומיהם, ומצריכים נכונות להתעמק באנטומיה וטרינרית. מאידך גיסא, ובאופן מפתיע, המסכת שזורה בסיפורים ומעשים החושפים מבין שורותיהם חיי יום יום של חכמים ואנשים מן השורה, בצורה שקשה למצוא במסכתות אחרות. ובין לבין, כדרכו של תלמוד, נתקלים אנו בקטעי אגדה ומוסר המובאים אגב הלכות 'יבשות' לחלוטין. בשורות הבאות נדון בקטע כזה, שיחד עם חבריו הפזורים במרחבי הספרות התלמודית יש בו ללמדנו פרק מכריע בהיסטוריה חברתית ואינטלקטואלית.
 

[א]

לימודנו מתחיל בפרשת השבוע:

אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה הַשּסוּעָה אֶת הַגָּמָל וְאֶת הָאַרְנֶבֶת וְאֶת הַשּפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הֵמָּה וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם (דברים יד, ז).
אמר רב חנן בר רבא: "השסועה" - בריה בפני עצמה היא, שיש לה שני גבין ושני שדראות.
וכי משה רבינו קניגי היה או בליסטרי היה? מכאן תשובה לאומר אין תורה מן השמים!
אמר ליה רב חסדא לרב תחליפא בר אבינא: זיל (לך) כתוב 'קניגי' ו'בליסטרי' באגדתיך, ופרשה (חולין ס ע"ב).


ייתכן שרב חנן בר אבא, דור שני לאמוראי בבל, מדבר על תאומים סיאמיים הנוצרים כידוע מחלוקה לא מושלמת של ביצית המופרית על ידי תאי זרע שונים. אך החשוב לענייננו הוא ההמשך, שבו נשאלה שאלה בבית מדרשו של רב חסדא, דור לאחר מכן; כיצד יכול היה משה רבנו להכיר יצורים כל כך מוזרים, הרי הוא לא היה 'קניגי' או 'בליסטרי'? שתי מילים אלו מן היוונית הן, ופירושן 'צייד' ו'רובה קשת' (בהתאמה). כלומר, משה ששכן באוהל מועד לא יכול היה להכיר מוטציות נדירות, ומכאן ש'תורה מן השמים', ורק היושב במרומים הוא שהיה יכול לצוות את משה על כך.

מילים אלו נדירות הן, ומשום כך מורה רב חסדא לרב תחליפא שירשום אותן ואת פירושיהן ב'אגדה שלו'.

אגב כך, מובא מקרה דומה:

"חמשת סרני פלשתים העזתי והאשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני והעוים (יהושע יג, ג)",
אמר חמשה וחשיב שיתא (שש)?
אמר ר' יונתן: ארונקי שלהן (רש"י: חשובים שלהם) חמשה.
אמר ליה רב חסדא לר' תחליפא בר אבינא: כתוב 'ארונקי' באגדתיך, ופרשה.


שוב מילה נדירה, ושוב מורה רב חסדא לרב תחליפא לרשום אותה ואת פירושה. על פניה, מובנת הוראת רב חסדא לגמרי; כאמור, מדובר במילים הלקוחות מן היוונית שאינה שגורה על לשונם של הבבלים, ולכן כדאי לרושמן שלא תישכחנה. אך מהי 'האגדה של רב תחליפא בר אבינא', ומה מייחד אותה ואת שכמותה?
 

[ב]

אזכורים של ספרי אגדה פזורים בספרות התלמודית. הנה כמה דוגמאות.

בפרק החמישי של בבלי גיטין, ס ע"א, מובא המעשה הבא:

ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש מעייני בספרא דאגדתא בשבתא.
והא (והרי) לא ניתן ליכתב (רש"י: שום דבר גמרא והלכה ואגדה)?
אלא כיון דלא אפשר (רש"י: מליכתב, שנתמעט הלב והתורה משתכחת), "עת לעשות לה' הפרו תורתך", הכי נמי (כך גם) כיון דלא אפשר – "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (רש"י: ואם בא עת לעשות תקנה לשם שמים הפרו דברי תורה לשעה הצריכה).


שני ראשי האמוראים בארץ ישראל היו מעיינים בספר אגדות בשבת, ספר שעקרונית אסור היה להיכתב. העלאתן של אלה על הכתב נבעה מכורח של 'עת לעשות לה''. ולא רק בארץ ישראל עיינו בספרי אגדה:

אמר רבה בר בר חנה: כי הוה אזלינן בתריה (כשהייתי הולך אחרי) דרבי יוחנן, כי הוה בעי למיעל (כשהיה רוצה ללכת) לבית הכסא, כי הוה נקיט (כשהיה אוחז) ספרא דאגדתא - הוה יהיב לן (היה נותן לי לשמרן)....
אמר רבא: כי הוה אזלינן בתריה דרב נחמן (דור שלישי מאמוראי בבל) כי הוה נקיט ספרא דאגדתא - יהיב לן...


על הנוהג להשאיל ספרי אגדה, מבאר רש"י במסכת שבועות, מו ע"ב: 'ודוקא ספרי דאגדתא שאין אדם עשוי ללמוד בהם תדיר'.

לעומת חכמים אלו, אחרים התנגדו בתוקף לספרי האגדה, למשל (ירושלמי שבת, טו ע"ג, בתרגום):

אמר רבי יהושע בן לוי: אגדה זו הכותבה אין לו חלק (לעולם הבא). הדורשה מתחרך (באישה של גיהנם). השומעה אינו מקבל שכר.
אמר רבי יהושע בן לוי: אני מימי לא הסתכלתי בספרא דאגדתא, אלא פעם אחת הסתכלתי ומצאתי כתוב בה: 'מאה ושבעים וחמש פרשיות שכתוב בתורה דבר אמירה ציווי כנגד שנותיו של אבינו אברהם...' ואפילו שהסתכלתי רק בזה, מפחד אני בלילה.
רבי חייה בר בא חמא (ראה) ספר דאגדה. אמר: אפילו אם הכתוב בה טוב, תיקטע ידו של מי שכתבה...


קשה לנו לדעת האם מדובר באותו סוג ספרות שהגיע לידנו בצורה של מדרשי האגדה של האמוראים וקובצי האגדות שבתלמודים. המידע על כך מועט מדי, והאפשרויות מגוונות. השערות שונות הועלו על כך, ועדיין לא נאמרה בעניין המילה האחרונה.
 

[ג]

עם זאת, ממקורות אלה ודומיהם עולה כי מדובר בסוג של ספרות פופולרית יחסית, ששימושה היה בעיקר מחוץ לבית המדרש, ובשעות שלא נועדו ללימוד הלכתי רגיל. מתוך כך צפה ועולה שאלה נוספת. תורתם של חכמים – תורה שבעל פה היא. ספרות המשנה והתלמוד, רחבה היא מני ים, אך יוצריה ולומדיה במשך תקופה של כמעט אלף שנים הקפידו למסרה על פה. פרופ' יעקב זוסמן מתאר ומוכיח זאת במאמר מנומנטלי ארוך ('תורה שבעל פה' פשוטה כמשמעה, מחקרי תלמוד ג', עמ' 209-384), המסתיים במילים אלו:

סוף דבר: 'תורה שבעל פה' פשוטה כמשמעה: תורה שלא רק ניתנה על פה אלא גם נמסרה, נלמדה והתפתחה במשך כל תקופת חז"ל על פה בלבד... רק אם נשכיל להפנים את מלוא משמעותה של העובדה שעולמם של חז"ל, למן ראשוני הזוגות ועד לאחרוני הסבוראים, היה עולם אוראלי במוחלט, עולם שכל יצירתו הספרותית על פה נוצרה ועל פה בלבד נמסרה, רק אז נדע להתייחס כראוי אל ספרותם ולהעריך נכונה את תרבותם.

ודווקא על רקע זה בולטים ספרי האגדה הכתובים. מדוע דווקא אלה נכתבו – בהסכמה מלאה או בזו שבשתיקה?

יש להניח שגורמים מספר חברו לכך, ואנו נצביע כאן על אחד מהם, העשוי גם להאיר את סיבת שמירתה של התורה ההלכתית על פה. הספרות התלמודית הנורמטיבית הלכתית הייתה, וככזו, מוגבלת לבית המדרש. מאות תלמידי החכמים שעסקו בה במהלך עשרות דורות של התהוות ומסירה היו מיעוט שבמיעוט מאוכלוסיית ארץ ישראל ובבל. אלה מסרו נפשם על לימוד התורה; עמלו בה יומם ולילה, עזבו את משפחתם למשך חודשים ושנים, ולעתים מזומנות אף נהרגו עליה בידי זדים ארורים.

אך זהו רק פן אחד של המציאות. הפן השני היה התהוות שכבה דקה של אליטה לומדת, ששערי בית מדרשה לא היו פתוחים בכל עת, ותורתה לא הייתה לנחלת הכלל. אופיה האורלי של היצירה התלמודית נבע ממציאות זו ואף יצר אותה ותרם לשימורה. שהרי אם התורה אינה כתובה על ספר, ניתן ללמדה רק ממי שיודע אותה על פה. אנשים אלו מצויים היו בבית המדרש, ומפיהם לבדם למדו החכמים ותלמידיהם. את התנא שבמוחו קבועות מסכתות וסדרים שלמים של משנת רבי לא ניתן להעביר מיד ליד או לשימו על מדף בבית. לכן, רק אותם מתי מעט שזכו להיכנס בשערי בית המדרש נחשפו לתורה זו. ההקפדה הקיצונית לשימור אופי זה של הלימוד נועדה בין השאר לשמר את מעמדה של שכבת החכמים, ובעיקר את בידולה מעמי הארצות. במאמר מוסגר נעיר כי אידיאולוגיה זו לא הייתה מוסכמת על כל חכמי התורה, וחלקם התנגדו לה נחרצות, אך לא היה בכך כדי לשנות את התמונה בכללותה.

בניגוד לספרות ההלכתית, ספרי האגדה היו מצרך עממי. בדרשת הפסוקים של פרשת השבוע עסקו מדי שבת בבית הכנסת – שבו, בניגוד לבית המדרש, התכנס העם על נשיו וטפו. עממיותם של אלה גרמה להם שייכתבו על ספר, ויזכו לתפוצה רחבה יחסית. הם ה-paperbacks של העולם העתיק. וכך כותב פרופ' זוסמן (שם, עמ' 294-5):

לענייננו חשובה העובדה שספרים אלו, למרות ההתנגדות אליהם, נזכרים במפורש בספרות חז"ל כמה וכמה פעמים – ודווקא היא הנותנת: בכל מקום שבעולמם של חז"ל קיים ספר כלשהו, הוא באמת מוזכר... בין שמדובר בכתיבה מקובלת ולגיטימית... ובין שמדובר בכתיבות שאין רוח חכמים נוחה מהן... בהלכה אין שום זכר לספר כלשהו, אף על פי שזה היה תחום עיסוקם העיקרי של חכמים.

אין זה המקום להעריך או לבקר מציאות אינטלקטואלית זו, ועל כן נסתפק כאן רק בתיאורה, אך מתוך כך נוכל להעריך את המהפכה התרבותית שנגרמה כאשר הועלתה לבסוף התורה שבעל פה על הכתב. לא עוד אין לימוד ללא סמכות חיה, ולא עוד לימוד במסגרת ארבע קירות בית המדרש בלבד. לאחר תקופת הכשרה בסיסית, (כמעט) כל הרוצה ליטול את השם – נוטלו. ומרגע שהדברים כתובים על ספר, אין כוח בעולם היכול למנוע ממישהו לעיין בו וללומדו. ועדיין - עד לתקופת הרנסאנס הספרים הם נדירים. כתבי היד יקרים ונדירים, ואינם בהישג ידו של כל אחד.

אך אין להשוות את הספר החי לזה הכתוב על קלף או נייר שניתן לרכשו או לשאלו. המצאת הדפוס שיטחה עוד יותר את העולם האינטלקטואלי של המערב - ואין לך עולם שאימץ בהתלהבות ובחום המצאה זו כעולם לימוד התורה. אין כמעט עיירה באירופה שדרו בה יהודים, שלא הודפס בה ספר תורני כלשהו – בראש ובראשונה מסכתות מן התלמוד הבבלי. יש להניח שגם אנו חווים מהפכה דומה, עם המעבר לעולם המידע הממוחשב, על נגזרותיו השונות. ולוואי, שבכך נגיע למימושה של נבואת ישעיהו (יא, ט):

לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר