תרנגולתא דאגמא
חולין סב ע"ב
"אמר רב פפא: תרנגולא דאגמא - אסירא, תרנגולתא דאגמא - שריא, וסימניך, עמוני ולא עמונית".
וכתב תוספות במסכת נדה דף נ ע"ב:
"תרנגולתא דאגמא - הזכר אסור לפי שאין לו סימני טהרה. ולא שרי מטעם כל היוצא מן הטהור טהור שהרי האֵם לא ילדה האפרוח אלא ביצים הטילה, והאפרוח מעפרא קא גדיל ונאסר ממילא ע"י סימני טומאה. ונקבה נמי אין לאוסרה למאן דאסר זה וזה גורם דהא אפרוח לא יצא אלא מן הביצה ומעפרא קגדיל כדפרישית.
ומיהו נראה עיקר ששני מינים הן...".
וכתב המשך חכמה על בראשית פרק ז פסוק ג:
"גם מעוף השמים שבעה כו' לחיות זרע על פני כל הארץ - בטהורים הכתוב מדבר רש"י, והא דלא כתב בפירוש מעוף הטהור אתי שפיר לפי מה שכתבו התוספות בנדה דף נ' ע"ב דתרנגולתא דאגמא הזכר טמא והנקבה טהורה יעו"ש, א"כ במין כזה צוהו להביא שבעה מפני שאף שהזכר טמא אכן הוא לחיות זרע על כל הארץ ובנקבה הנולדת תהיה טהורה וכן מדויק הפסוק שכאן נזכר לחיות זרע ודו"ק".
הוי אומר, שלא כתוב בפסוק במפורש "מעוף השמים הטהור", כדי לרבות תרנגולתא דאגמא על פי הדעה הראשונה שבתוספות בנדה. שלמרות שהזכר אסור, הביא נח שבעה זוגות כדי "לחיות זרע על פני כל הארץ".
העיקר כמו שהסיק תוספות בסופו, ששני מינים הם. וכך כתב תוספות בסוגייתנו. וכך סתם תוספות במסכת עבודה זרה דף יז ע"ב. ואף על פי כן יש לפלפל בדברי האגדה של המשך חכמה.
וקשה, הרי די בזכר אחד להפרות את כולם, ולשם מה נצרכו שבעה?!
וי"ל כדאמרי אינשי: "כזוג יונים", שיש עופות שאין לזכר אלא נקיבה אחת.
אבל קשה, הרי העופות הטהורים נצרכו לנח לקרבנות, וכשיעלה את הנקיבות לעולה כבר לא יהיה צורך בזכרים!
וי"ל שלמרות שיקריב מהם, יוולדו במהרה אחרות כנגד אותן שהוקרבו. ולו היה זכר אחד בלבד יהיו לבסוף שבע נקבות כנגדו.
שכך נאמר בישראל, שככל שממעיטים בהם הצוררים ועולים לקרבן על קידוש השם, אעפ"כ אינם מתמעטים. במסכת סוטה דף ט ע"א: "(דברים לב, כג) חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם - חִצַּי כלין והן אינן כלין".
וכתוב בויקרא כו, מד: וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם.
וכתב הרמב"ן במדבר ג, יד:
"והנה ישראל, אשר מררו המצריים את חייהם בעבודה קשה כדי למעטם, היה הקב"ה מרבה אותם כנגד גזרת מצרים כמו שאמר (שמות א, יב) וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".
ובאדרת אליהו (פרשת בלק תנינא כב/ג) כתב:
"לעתיד לבוא בתחיית המתים יקומו כל מתי ישראל, ולכך יהיו בני ישראל הרבה מן האומות. ועוד כמו שנאמר (דברים ל, ה) והטיבך והרבך מאבותיך כו', ואף שעתה הם מעט כמו שנאמר (שם ז, ז) כי אתם המעט מכל העמים".
נראה שכונתו שיהיו ישראל רבים מכל אומה ואומה וכנ"ל, שכך משמעות הפסוק כי אתם המעט מכל העמים, כלומר מכל עם ועם.
פי כמה יהיו ישראל רבים מהעמים?
יש ללמוד מהכתוב בזכריה פרק ח, כג: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם.
כיון שיש שבעים אומות ומכולם עשרה אנשים לכל איש יהודי (ע"פ הפשט, וחז"ל דרשו שיותר), הרי שרבו ישראל שבעת מונים כנגד כל אומה. וכדברי חנה בשמואל א פרק ב, ה: עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה.
וכך הוא בבהמות ובעופות הטהורים שככל שמעלים מהם אשה לה', עדין פרים ורבים ועומדים במנין שבעת מונים יותר מהבהמה אשר איננה טהורה.
