סקר
איך הלימוד שלך בעקבת הקורונה?






 

סוד ההחמרה בכשרות / הרב דוב ברקוביץ

חולין מד ע"ב

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

  

הלכות טרפות וענייני ה'הכשרים' למיניהם בתחום כשרות הבשר זכו לדעות מגוונות, שגרמו לעתים לשנאת חינם. הנטייה לאסור נובעת ממה שלמעלה מהכרעה משפטית רגילה


"הכשרים" בתחום הבשר היו עניין מרכזי בחיי הקהילה היהודית לאורך כל הדורות. הכנת הבשר לאכילה הייתה אחד הסמלים המובהקים של הקיום היהודי, וההקפדה על ההלכות הקשורות להכנתו היוותה בשל כך ביטוי לאדיקותם של כל אדם וכל משפחה.


כוח ההיתר והחמרה

כל סוגיה בתלמוד מתאפיינת בשיטות שונות ובבירורים הלכתיים מפורטים הבאים בעקבותיהן. זהו אופיו של התלמוד. אבל המפגש בין ההלכה לבין ההתבוננות במערכות החיים הפנימיות בגופם של בהמות ועופות הניב ריבוי גדול במיוחד של דעות שונות. במקרים לא מעטים גם השוחטים והקצבים – כך אנו שומעים כבר בדיוני הגמרא – הצטרפו לבירור סוגיה זו או אחרת, שבה קביעת כשרות בהמה הייתה תלויה בידע מדויק בביולוגיה.

אחת הטרפות המוזכרות במשנה היא "הכרס הפנימית שניקבה". "ראש הטבחים בציפורי" העיד בפני רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, שמדובר בחלק מהמעיים (דף נ). אך הגמרא מכירה עוד שבע (!) שיטות של חכמי המשנה והגמרא בזיהוי אותו פסול. ואיך פסקו בעניין? חכמי נהרדעא, עיר מרכזית בבבל, פסקו שהכוונה היא לכל צד הבטן הנחשף לקצב כאשר הוא פותח את הבהמה. על פי פסיקתם כמעט כל שאר השיטות נכללות בשיטה זו. לעומת זאת בארץ ישראל סברו שכל הכרס כולו נחשב "הכרס הפנימית".

ריבוי הדעות בדיני טרפות וההבדלים המשמעותיים בפסיקה גרמו להתגלעות סדקים בין קהילות שונות - ואף בין קבוצות בתוך הקהילה - בתחום ההכשרים בענייני כשרות הבשר. מציאות זו עוררה לא פעם שנאת חינם מהסוג המוכר רק בקהילות הלכתיות, כמו למשל בין ציבורים שונים הנשמעים לפסיקות חולקות ביחס לשמירת דיני השמיטה היום.

אחת התופעות שהתעוררו בעקבות ריבוי ההכשרים בתחום כשרות הבשר הייתה תופעת "ההחמרות". כבר בגמרא בפרקנו (דף מד ע"ב) קיימת דעה שלפיה אין לאכול מבהמה שהורה בה חכם לאסור – גם אם חכמים אחרים הכשירו אותה.

בפסיקה המאוחרת נקבע שבהמה שהורה בה חכם (לאיסור) מסברא (פרטית) ולא נמצא הדין בפירוש (בספר הלכה בר סמכא) שהיא מותרת, בעל נפש לא יאכל ממנה. אבל אם יש לאדם מסורת מבוררת שהבהמה מותרת, מותר לאכול אותה גם במקרה זה (שולחן ערוך יורה דעה סימן קטז, ז; רמ"א וש"ך). הכרעה זו הביאה לתרבות של החמרות גם בהלכות אחרות, כמו בהלכות בישול בשבת, כאשר בכל פעם שבה חכם פסק בעניין מסוים לאיסור, "בעלי נפש" בחרו "להתרחק".

כאשר הלכו והצטברו איסורים על איסורים ניתכה מחלוקת חריפה בין הפוסקים על עצם העיקרון שבהחמרה. היו שסברו שהרחקה מכל דבר כיעור (דבר שיש בו אפילו סרך של איסור) – "מצווה היא". לעומת זאת, היו שסברו "שמי שרוצה להחמיר לנהוג איסור בדבר שלא מצינו שהחמירו חכמי התלמוד... הוי כמו אפיקורסות" – כלומר, נוהג שכזה מביע חוסר אמון בדברי חכמי התלמוד.

מחלוקת זו מתמקדת בנקודה שורשית בעולם ההלכה - האם יש להעדיף כנורמה התנהגותית את "הביטחון" שהאיסור מקנה לאדם המעוניין להציל את עצמו מכל "חטא" אפשרי או את כוח ההיתר המבטא את מידתה של גבורת התורה וההלכה?
 

פסיקה והנהגת ציבור

בעיה זו לא הייתה היחידה שהתעוררה סביב הפסיקה בעניין כשרות הבשר. הגמרא מספרת שני סיפורים המשקפים התמודדויות מסוגים שונים ביחסים שבין הפוסקים לבין עצמם ובין ההנהגה התורנית לבין בני הקהילה.

ברייתא קובעת שבהמה שנפסק רוב הקנה (גרוגרת) שלה הרי היא טרפה. אלא שחלקו חכמים איך הסביר החכם רב אמירה זו: האם רוב עוביו של בשר הקנה או רוב החלל שבתוך הקנה? על כך מסופר שהובאה בהמה שנפסק הקנה שלה לפני רב. כאשר תלמידיו ראו אותו בודק את רוב עוביה של הגרוגרת, אמרו לו: "לימדתנו רבנו ברוב חללה?!". הגמרא אינה מתעדת את תשובתו של רב – הפסיקה המדויקת של רב נשארת כנראה בספק – אלא מספרת שרב שלח את הבהמה לחכם אחר, רבה בר בר חנה. הוא בדק את חלל הקנה והכשיר את הבהמה.

הגמרא מקשה על מוכנותו של רבה בר בר חנה לפסוק בענייני טרפה אחרי שחכם אחר דן באותו עניין – והרי "חכם שטימא, אין חברו רשאי לטהר; אסר, אין חברו רשאי להתיר". תשובת הגמרא היא שבמקרה זה החכם הראשון, רב, לא הכריע, ולא אסר את הבהמה. במקרה שכזה רבה בר בר חנה היה חופשי להתיר.

סיפור זה מעלה כמה תמיהות. האם אין אנו מעוניינים בנתינת חופש לפוסק להכריע על פי הבנתו את האמת ללא כל כבילה? כאשר חכם חולק על חברו, האם אין הוא אחראי לאמיתת ההלכה בדיוק כמו החכם הראשון? האם אין הציבור חייב לדרוש מחכמיו שיחשפו בפניו את כל "האמת" כפי שהם רואים אותה – ושתיקבע ההלכה על פי האמת ה"אמיתית"? ועוד, על פי הנאמר בגמרא חכם אינו יכול להכריע נגד פסיקת חכם אחר רק במקרה שהראשון "טימא" או "אסר". במצב הפוך הוא רשאי להכריע כנגד הפסיקה הראשונה! למה עדיף כוח האיסור על כוח ההיתר?

מסופר גם על רבה שהתיר בהמה שהובאה לפניו בדיון בהלכות טרפה, ולאחר מכן הלך וקנה בשר מאותה הבהמה. בעקבות כך שאלה אותו אשתו: והרי ראיתי את אבי, רב חסדא, שקבע שמום מסוים בבכור בהמה שבדק פוסל אותו לאכילה, ולמרות שרצה לקנות חלק מבשרו לא עשה כן. הוא היה רגיש לחשש שמא מישהו יחשוב שהתיר את הבהמה בגלל איכות בשרה. רב חסדא ידוע גם כמי שטען שתלמיד חכם "אמיתי" הוא מי שמוכן לקבוע שגם בהמה משלו הנה טרפה, ובשל כך לגרום לעצמו הפסד כספי משמעותי.

תשובתו של רבה לאשתו הייתה שבכור נמכר באומדן ולא במשקל מדויק, ועל כן יש מקום לבני הקהילה לחשוד שניתן יותר בשר לחכם שהתיר מאשר לאחרים או שניתנה לו מנה איכותית יותר. לעומת זאת בהמה רגילה נמכרת במשקל מדויק ועל כן קל יחסית להוכיח שאין העדפה לחכם המתיר - כל מי שקונה משלם מחיר קבוע.

גם סיפור זה מעלה כמה שאלות לגבי היחס שבין איש ציבור לבין הקהילה שהוא משרת. עד היכן חייב איש ציבור ללכת כדי להתרחק "מהכיעור", מליצור רושם שהחלטותיו משרתות אינטרס אישי משלו? האם רב חסדא שעסק בשאלת מידות הפוסק, ודייק בעבודתו האישית בהקשר זה, היה מוכן לרכוש בשר בהמה שהתיר גם אם הקנייה הייתה במשקל? האם איש ציבור חייב לפגוע באינטרס האישי שלו כדי ליצור נורמה ברורה ומראית עין של נקיות כפיים ללא רבב אצל מנהיגי הציבור?

בשאלת ההנאה שפוסק עשוי לקבל מפסיקתו פסק רבי משה איסרליש (הרמ"א) שמותר לפוסק לטעום מתבשיל המובא לפניו במקרה שהוא צריך לכך לשם הפסיקה עצמה, "אבל ליקח במתנה דבר חשוב ממה שהתיר, אסור" – ברוח הדברים של רב חסדא ושל בתו (שולחן ערוך יורה דעה, סימן רמו סעיף כא).
 

טומאה כמהות אחרת

בקשר לשאלת היחס בין הפוסקים עצמם בתחום ההכשרים בכשרות הבשר נקבעו כמה כללים:

חכם שאסר, אין חברו רשאי להתיר אלא אם יש לו קבלה (מסורת) שטעה, או שאפשר להוכיח שטעה מפסיקה סמכותית שנכתבה במפורש.

אם אין מסורת החולקת על הפסיקה המקורית האוסרת או שאין "דבר משנה", מותר לחכם המבקש להתיר "לשאת ולתת עם המורה (לאיסור על אודות שיקול דעתו) עד שיחזור בו".

דעה זו המובאת בשם הרמ"א (יורה דעה סימן רמב, סעיף לא) מחפשת מצב של איזון בין הערך של כבודם וסמכותם של חכמים לבין ערך חשיפת "האמת" – שני היסודות שעליהם ניצבת מערכת ההלכה.

בהערות הש"ך לפסיקה זו מובאת שיטה מחמירה יותר המצמצמת בהרבה את חופש הפעולה של חכם המבקש להתיר בדיני טרפות אחרי שחברו אסר בהמה מסוימת. שיטה זו אינה דנה מציאות זו כשאלת כבודם וסמכותם של החכמים. מעמד הבהמה שנוצר בעקבות הפסיקה המקורית לאיסור מכונה על פי שיטה זו "דשוויה חתיכה דאיסורא" (החכם הראשון הפך את הבהמה ל"חתיכת איסור"). על פי שיטה זו, כוח החכם האוסר בהמה דומה לזה של כהן המכריז לגבי אדם המנוגע בצרעת: "טמא, טמא". למעשה, הגמרא עצמה התנסחה באותו אופן: "חכם שטימא, אין חברו רשאי לטהר; אסר, אין חברו רשאי להתיר". התובנה שבבסיס שיטה זו היא שפסיקה בענייני טרפות אינה דומה לפסיקה בתחומים אחרים בהלכה.

מעמד בשר הבהמה אינו מוכרע בדיון משפטי רגיל; לא מדובר בהלכה במובן המקובל. ההכרעה של חכם לאיסור קובעת במהות הבהמה סוג של טומאה, והופכת אותה לדבר מה הנמצא מעבר לקטגוריות של כבוד, סמכות וחיפוש האמת הצרופה.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר