ה'פיקא' של האתרוג / יעקב צ. מאיר

חולין נד ע"ב

פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון

שנינו בפרק ג' בסוכה לגבי האתרוג, 'נטלה פטמתו... פסול'. לאתרוג יש שתי בליטות, האחת מצדו המחובר לעץ והשניה מצד הפרח. איזו מהן היא ה'פטמה' של המשנה?

הירושלמי אומר 'ניטלה פיטמתו - תמן אמרין שושנתו ור' יצחק בר חקולא אמר פיקא'. הירושלמי מחלק בין סברת ה'תמן אמרין', היא סברת הבבלי, המצוי 'שם' מעבר לסהר הפורה, לבין סברת ר' יצחק בר חקולא. בבבל, על פי הירושלמי, אומרים שה'פטמה' היא שושנתו של האתרוג, בליטתו מצד הפרח. ואילו ר' יצחק בר חקולא אומר 'פיקא'. פירוש מפתיע למילה יחידאית זו מצוי בדף היומי שלנו.

גופא אמר רב מתנא, האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טרפה'(נד:). רש"י מסביר 'בוקא: ראש הקוליא התחובה בחור עצם האליה שקורין הנק"א' [=hanche - 'ירך' בצרפתית]. ובדף מב:, על אותה מימרא: 'בוקא כמו בוכנא, עגול ראשו ותחוב בחור כעלי זה התחוב בחור המכתשת'. עצם הירך תחובה באגן הירכיים. ראשה של העצם, הקרוי בלועזית 'אפיפיזה', הוא חלקה העגול, דמוי העלי, התחוב ב'מכתש' העצם של האגן ויוצר את המפרק. למדנו - פירושה של המילה 'בוקא' הוא 'בוכנא', היינו - עלי. וה'בוקא' הוא ה'פיקא' של ר' יצחק בר חקולא, בהיגוי שונה.

אך האם יש כאן באמת מחלוקת בין ארץ ישראל ובבל בענין פירוש המילה 'פטמתו'? הבבלי בסוכה (לה:) מפרש 'נטלה פטמתו. תנא ר' יצחק בן אלעזר: נטלה בוכנתו'. רש"י מביא שני פירושים שונים משניים מרבותיו כדי להסביר מהי 'בוכנתו' של האתרוג. רבי יעקב בר יקר טוען שמדובר בצד הפרח 'לפי שהוא חד ועשוי כמין בוכנא' והדמיון בין הפיטם לבין העלי הוא צורת העלי בלבד. אך ר' יצחק סגן-לויה סובר שהפטמה היא חלקו של הענף הנכנס אל תוך האתרוג, והדמיון הוא בתפקידה של הפטמה המונחת בתוך האתרוג כפי שעלי מונח בתוך המכתש.

למרות שרש"י מסיים ואומר 'ולשון רבינו יעקב נראה לי, שלא מצינו בכל מקום פטמה עוקץ' נמצאת סייעתא דווקא לסברת ר' יצחק סגן לויה בדבריו של רבינו תם (תוספות 'נטלה בוכנתו'). רבינו תם מחזיק בידו את הירושלמי שלנו, הוא יודע ש'פטמתו שושנתו', ולכן הוא מפרש ש'ניטלה פטמתו' שבמשנה הוא השושן. ומה על 'בוכנתו'? אומר רבינו תם: 'ולא בא ר' יצחק בן אלעזר לפרש אלא להוסיף על המשנה'.

צדק הירושלמי. תמן אמרינן שניטלה שושנתו פסול, כמפורש במשנה. על דין זה מוסיף ר' יצחק בן אלעזר, הוא ר' יצחק בר חקולא (מלנה"מ עמ' 148) שגם אם ניטל העוקץ, הוא הבוכנא, הוא הפיקא, הוא הבוקא – פסול האתרוג. ואכן זו ההלכה עד עצם היום הזה.