מעט מאורו של הדף היומי
הרב יהודה זולדן
שמיטת כספים ופרוזבול
התורה מצוה להשמיט חובות במוצאי שנת השמיטה, ואסור למלוה ליגוש את החוב. ישנה גם אזהרה חמורה שלא להימנע מלהלוות, ובכל זאת, בשלהי הבית השני עשירים נמנעו מלהלוות לעניים, והלל שהיה הנשיא באותה העת, תיקן את תקנת פרוזבול, שמקורה במילה יונית: "פרוזבוליבוטי". פירושה מסמך ובו אישור לבית הדין לגבות חוב: "המוסר את שטרותיו לבית דין – אינן משמטין" (משנה שביעית י, ב). האיסור בתורה הוא לגבות חובות אישיים, אך בית הדין הם באי כוחו של הציבור ופועלים למענו, וגביית החובות לא נעשית לשם צרכיהם האישיים, אלא לטובת הציבור.
אם כך הדין מהתורה, מה חידש הלל בתקנת פרוזבול? הר"ן (גיטין, יח ע"ב ברי"ף) מסביר שמתורה רק אם אדם מוסר באופן ממשי את שטרותיו לבית הדין, או אז בית הדין רשאי לגבות בשמו את החובות. הלל הרחיב ופישט את הענין, ולפיו אין צורך למסור ממש את שטרי החוב לבית הדין, אלא מספיק שהמלווה ימסור הודעה חד צדדית לבית דין בכל מקום שהוא, שגביית חובותיו נעשית בשם בית הדין. כיון שאין צורך למסור בפועל את השטרות לבית הדין, מועילה התקנה גם למלווה על פה, שבה לא נעשה שטר הלוואה מסודר בין המלווה ללווה. אין מדובר על פיקציה משפטית, אלא על תקנה ששורשה בתורה. הלל בתקנתו, מנע עוולה גדולה וחמורה יותר לטובת העניים, שלא היו יכולים ללוות כספים מעשירים.
המצוה מהתורה, נועדה לסייע למי שהוא באמת עני, ולאפשר לו להתחיל בנקודת מוצא כלכלית טובה יותר ולא לשקוע בעניות. כיום משתקנת הפרוזבול נפוצה נוהגים לכתוב פרוזבול בו מודעה לגבות את כל החובות. אך על מנת להתרגל לקיים מצות השמטת כספים כראוי וכנדרש, הציע הרב יוסף חיים, להותיר לפחות חוב אחד, לא לעשות בשבילו פרוזבול, ואותו לא לגבות מהלווה (בן איש חי, פר' כי תבוא שנה א, אות כו). לקראת מוצאי השמיטה הנוכחית, ישנה מגמה (ע"י מכון התורה והארץ ופעמונים) לקיים את הנהגתו של הבן איש חי, ולשמט חוב שניתן לעניים נזקקים.
