בענין אין שליח לדבר עבירה - במלך
בסוגיא לענין קניית גניבה (דף י ע"ב) למדנו בענין הכלל הידוע ש"אין שליח לדבר עבירה", והקשו בגמרא: "ואי סלקא דעתך חצר משום שליחות איתרבאי, אם כן מצינו שליח לדבר עבירה, וקיימא לן 'אין שליח לדבר עבירה'. אמר רבינא, היכא אמרינן ד'אין שליח לדבר עבירה' - היכא דשליח בר חיובא הוא, אבל בחצר דלאו בר חיובא הוא מיחייב שולחו... רב סמא אמר, היכא אמרינן 'אין שליח לדבר עבירה' - היכא דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד, אבל חצר דבעל כרחיה מותיב בה מיחייב שולחו". ומצינו בכמה מקורות חידוש גדול על פי יסודו של רב סמא, שאם אמנם קיימא לן בכל התורה כולה שאין שליח לדבר עבירה, אין זה כי אם בסתם בני אדם, אולם, במלך - כאשר שולח שליח לדבר עבירה, מחייב שולחו, שהרי אין יכולת לעבור על דברו, והריהו המלך שידו תקיפה דומה לחצר - "דבעל כרחיה מותיב בה מיחייב שולחו".
ואמנם יסוד הדבר כבר נמצא ברד"ק על הפסוק שנאמר אצל דוד המלך ע"ה בענין הריגת אוריה החתי (ש"ב יב, ט), שאמר לו נתן הנביא: "מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע בעיני את אוריה החתי הכית בחרב ואת אשתו לקחת לך לאשה ואתו הרגת בחרב בני עמון", ואף שלא הרגו בידים, שהרי נהרג על ידי יואב, נאמר עליו: "את אוריה החתי הכית בחרב", וכתב הרד"ק: "אף על גב דבכל התורה כולה 'אין שליח לדבר עבירה', כי בכל מקום השולח פטור והשליח חייב, הכא שאני שהכתוב קראו הורג שנאמר 'ואותו הרגת', והטעם, לפי שהיה מלך ואין עובר על מצותו כאילו הוא הרגו, וכן שאול שצוה להרוג נוב עיר הכהנים כאילו הוא הרגם, ואע"ג שאין לאדם לעשות מצות מלך בזה הענין וכיו"ב, כמו שכתבנו למעלה 'כל איש אשר ימרה את פיך יומת', יכול אפילו לדבר עבירה, ת"ל, 'רק', אף על פי כן אין כל אדם נזהר בזה ויודע לדרוש אכין ורקין, לפיכך העונש על המלך". (בדברי הרד"ק יש לדון הרבה לפי המובא בסוגיית הגמרא במס' קידושין מג. ראה שיטה לא נודע למי שם; שו"ת שואל ומשיב תנינא ח"ב סי' סט, ואכמ"ל).
כדברי הרד"ק אנו מוצאים גם בפירוש רבינו חננאל עמ"ס קדושין (שם, נדפס מכת"י בספר אהל חייא עמ"ס קדושין, ב"ב תשסו), וז"ל: "ושאני התם דגלי ביה רחמנא 'ואותו הרגת' - קראו הורג, שמע מינה משום דהוי מלך ואין רשות לאדם להמרות פיו ואסור לעבור על גזירותיו, וכל כהאי גוונא השולח חייב".
אמנם בשו"ת נודע ביהודה (אה"ע קמא סי' עח) הביא מדברי הגאון רבי יצחק מהאמבורג זי"ע, ומדבריו יוצא כדברי הרד"ק, שיואב כשהרג את אוריה החתי "היה מוכרח להרגו, דאי לאו הכי היה הוא מורד במלכות, א"כ היה הוא מוכרח לעשות כך והוי כחצר, ולכ"ע יש שליח לדבר עבירה". והשיב לו הנוב"י (שם סי' פ): "לדידי לא דמי כעוכלא לדנא, דאדם שהוא בעל בחירה אף שהוא מוכרח שלא יתחייב מיתה, מ"מ מקרי אי בעי עביד" (עעו"ש). הרי לנו שאלה יסודית לענין בעל בחירה שכופים אותו לעשות דבר עבירה, שלפי דעת הרד"ק ור"ח - דינו כחצר, ויש שליח לדבר עבירה, "דבעל כרחיה מותיב בה" וחייב שולחו, ולפי הנוב"י - אין דינו כחצר, כי בעל בחירה אף פעם אינו כמוכרח ממש.
ענין זה נדרש כמין חומר במה שמצינו אצל פרעה מלך מצרים (שמות א, טז): "ויאמר בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת הוא וחיה", ואיתא במדרש (שמו"ר א, יד): "למה צוה להרוג אותם על ידי המילדות כדי שלא יתבע הקב"ה ממנו ויפרע מהן", וביאר היפה תואר את דברי המדרש: "'למה צוה אותם על ידי המילדות' - שיכולות להשתמט ממצותו, כמו שהיה, ולא צוה לעבדיו - כמו שאמר אחר כך 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו', כדי שלא יתבע הקב"ה ממנו ויפרע מהם, פירוש, דאילו יצוה בפירוש לעבדיו... ירא משיתבע הקב"ה דמים מידו ויפרע מהם משא"כ עכשיו, דאין שליח לדבר עבירה, ואע"פ שמצות מלך היא עליהן שיהרגום... מכל מקום - מאחר שבידן להשתמט ולומר כמו שאמרו 'כי לא כנשים המצריות העבריות' - דמן בראשן, ושייך לומר כאן 'אין שליח לדבר עבירה', משא"כ כשיצוה לעבדיו 'כל הבן הילוד' - שאי אפשר להם לעבור על דבריו שיענש הוא ועמו עמו". והדברים מבוארים היטב כפי דברי הר"ח והרד"ק שבציווי המלך שאי אפשר להשתמט שלא לקיימו, לא נאמר "אין שליח לדבר עבירה", ולכן אמר פרעה תחלה למיילדות, שהן היו יכולות להשתמט, ואם היו מצייתות לו לא היה נענש - כי "אין שליח לדבר עבירה".
בספר ערבי נחל (פר' יתרו דרוש א; דרוש ב' לשבה"ג) הביא עוד בזה מש"כ הזרע ברך (פר' בשלח) בביאור מה שאיתא בילקוט שמעוני (בשלח רמא): "בשעה שביקש הקב"ה להטביע את מצרים עמד עוזא שר של מצרים לפני הקב"ה ואמר לפניו: רבוש"ע, נקראת צדיק וישר ואין לפניך לא עולה ולא משוא פנים ולא מקח שחד, למה אתה רוצה להטביע מצרים, כלום הטביעו בני מבניך או הרגו", והדבר תמוה מאוד, הלא מקרא מפורש הוא שהמצריים הטביעו את בני ישראל ביאור, ואיך טען "כלום הטביעו בני מבניך". וכתב הזרע ברך, כי אם אמנם שפרעה צוה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", אכן, הוא לא עשה מאומה, רק שלח שלוחים, וגם צוה להמצרים שהם לא יעשו בעצמם רק היתה הגזירה שישראל עצמם ישליכו הבן הילוד, ועשה זאת בכוונה כדי שיחול העונש עליהם ולא עליו ועל עמו, מטעם ד"אין שליח לדבר עבירה''. ומסיק הערבי נחל שבאמת לא הועילה לו עצתו, כי "היכא שיד המשלח תקיפה על השליח, ובעל כרחו לעשות השליחות לא אמרינן 'אין שליח לדבר עבירה', ודמי לחצר דאמרינן בב"מ דלא שייך ביה אין שליח לדבר עבירה משום דבע"כ מותיב ביה, ע"ש, ממילא מעיקרא דדינא פרכא, דאע"פ שפרעה אינו רק משלח אפילו הכי חייב כיון שהיה מלך עז ובעל כרחם הוצרכו לעשות דבריו" (ועעו"ש).
