סקר
הפרק שהיה לי הכי מאתגר במס' חולין:
אלו טרפות
בהמה המקשה
גיד הנשה
כל הבשר


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

דרוסת הזאב בדקה ודרוסת ארי בגסה – דריסה

 

"ודרוסת הזאב. רבי יהודה אומר: דרוסת הזאב בדקה ודרוסת ארי בגסה, דרוסת הנץ בעוף הדק ודרוסת הגס בעוף הגס, זה הכלל: כל שאין כמוה חיה טרפה" (חולין, מב ע"א).

פירוש: ודרוסת הזאב, שזאב נעץ בה את ציפורניו. ר' יהודה אומר: דרוסת הזאב היא טריפה רק בבהמה דקה, כגון כבשים ועיזים, ולא בבהמה גסה, כגון פרה, ודרוסת ארי היא טריפה גם בגסה, דרוסת הנץ היא בעוף הדק (בעופות קטנים), ודרוסת הגס, שהוא כעין נץ אבל גדול יותר — בעוף הגס (הגדול). זה הכלל לגבי כל הלכות טריפות: כל שנחבלה באופן שאין כמוה חיה כלומר, שאינה יכולה לחיות כך למשך זמן — הרי זו טרפה שאסרה התורה באכילה (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ). 


נושא מרכזי לעיון: מהו ה"ארס" בבעלי החיים הדורסים? 


לפני שנפנה לעסוק בשאלת הטלת הארס על ידי בעלי חיים דורסים (יונקים ועופות) המתוארת בסוגיה עלינו להבהיר את המונחים "ארס" (Venom) ו"רעל" (Poison) על פי השימוש הנעשה בהם בימינו. בניסוח אחר ניתן לשאול מה ההבדל בין בעל חיים ארסי לבעל חיים רעיל? יש להעיר ששני מונחים אלו אינם מובחנים היטב ורבים מבלבלים ביניהם. בעלי חיים ארסיים הם מינים שקיימת בהם בלוטה ייחודית שתפקידה לייצר את הארס ולאגור אותו. בדרך כלל יש למינים אלו איבר מיוחד שבעזרתו הם מעבירים את הארס לקורבן. בלוטת הארס של נחשים נמצאת בראשם, והם מעבירים את הארס בעת ההכשה בעזרת שיני הארס. אצל דבורים, צרעות ונמלים בלוטת הארס ממוקמת בחלק האחורי של הגוף, והן מעבירות את הארס באמצעות עוקץ. בבעלי חיים רעילים מקומו של הרעלן הוא באחת מרקמות הגוף הרגילות, ואין להם איבר מיוחד המשמש להעברתו אל הקורבן. על פי רוב הרעלן מועבר לבעל חיים אחר לאחר אכילת בעל החיים הרעיל או נגיעה בו. לדוגמה הרעלן בדג הנפוחית (אבו נפחא) מרוכז בכבד, בשחלות ובעור ונפגעים ממנו רק האוכלים אותו מבלי להסיר את איברים אלו. אגב, דג זה איננו כשר לאכילה ויש כאן רמז עבה למתעניינים בטעמי המצוות. דוגמה נוספת היא הסלמנדרה הכתומה המוגנת מפני טריפה על ידי רעל הנוצר בבלוטות המפוזרות על פני שטח העור. לסכום: ארס נוצר בבלוטה ייחודית ומועבר לקרבן באופן אקטיבי בעזרת איבר המיועד למטרה זו. רעל נוצר באיברים שאינם ייעודיים ועובר לקרבן באופן פסיבי כתוצאה מנגיעה או אכילת בעל החיים.

על פי ההגדרות המקובלות בימינו למונחים ארס ורעל הרי ניתן לומר שהן היונקים והן העופות שהגמרא מונה בסוגיה זו אינם ארסיים. מבין היונקים מוכרים רק מעט מינים ארסיים ואילו מבין העופות לא ידוע על אף מין ארסי אם כי קיימים מעט מיני עופות רעילים המפיקים את הרעל ממזונם. במחקרים פליאונטולוגיים נמצא שלמספר יונקים היו ניבים בעלי חריצים המזכירים את שיני הארס של הנחשים ולכן הועלתה השערה שבעבר היו קיימים יונקים ארסיים. נושא זה נתון לויכוח בין החוקרים, והמתנגדים לרעיון מביאים כראיה את שיניהם של כמה יונקים בני זמננו, כמו עטלפי פירות, שאינם ארסיים אך שיניהם מחורצות.

הד לאפשרות שגם בהמות עלולות להיות ארסיות אנו מוצאים בין מפרשי הפסוק "... ושן בהמות אשלח בם עם חמת זחלי עפר" (דברים, לב כ"ד). בספרא (בחוקותי פרשה ב') נאמר: "השלחתי בכם את חית השדה, אין לי אלא חיה משכלת חיה שאינה משכלת מנין? תלמוד לומר ושן בהמות אשלח בם, יכול יהיו נושכים ולא ממיתין, תלמוד לומר עם חמת זוחלי עפר, מה אילו נושכים וממיתים אף אילו נושכים וממיתים, כבר היו שנים בא"י, חמור נושך וממית ושור נושך וממית". הט"ז בפירושו לתורה דן בשאלה כיצד נדרש הפסוק בספרא: "ושן בהמות, נושכים וממיתין. אין הוכחה לזה מלשון בהמות והא חיה בכלל בהמה ותו דבהמה טמאה ודאי גם כן נושך וממית לפעמים כגון הכלב שהוא בהמה כדאיתא במסכת כלאים (ספ"ח) אלא נראה דזה נלמד מדאמר עם חמת זוחלי עפר משמע דבהמות עצמם אין להם ארס רק שהקללה תגרום שיהיה להם ארס כמו זוחלי עפר ואם כן אף מבהמה טהורה ידבר". באופן דומה מפרש גם בעל "העמק דבר": "ושן בהמות - אע"ג שאין דרך בהמה לנשך אדם. ואינו אלא קרן דלאו אורחה אבל בקללה יהיה שן הרגיל בכך. עם חמת זוחלי עפר - לא להנאתם כדרך שן אלא שיהיו ארסיים. וכטבע זוחלי עפר וכדתניא בספרי.

על מנת להסביר את העובדה שכמעט אין יונקים ארסיים טוען החוקר Mark Dufton שלכידת טרף בעזרת ארס איטית בהרבה ופחות יעילה מאשר השיטות שבעזרתן מצליחים היונקים להמית את טרפם. היונקים הזריזים וה"אינטליגנטיים" בהשוואה לנחשים, למשל, אינם זקוקים לארס ולכן "ויתרו" על שיטת טריפה זו. היונק הארסי המפורסם ביותר הוא הברווזן (Platypus) ממזרח אוסטרליה שמסוגל לעקוץ בעזרת דורבן הממוקם על רגליו האחוריות של הזכר. מינים נוספים הם שלושה מינים של סולנודון (מסדרת אוכלי חרקים) מהאיטי וקובה. הארס מיוצר בבלוטות דמויות בלוטות רוק ומעובר דרך חריצים בחותכות התחתונות השניות (בספירה מאמצע הפה לצדדים). לרשימה ניתן להוסיף 4 מיני חדפים, את החולד האירופי ואולי כמה מיני חולדים נוספים שכנראה משתקים את השילשולים מהם הם ניזונים. באופן שונה ניתן להתייחס גם לבואש כמין ארסי משום שהוא מתיז נוזל בעל כמה השפעות מזיקות על הקרבן. הנוזל גורם לגירוי העור ואם הוא פוגע בעיניים נגרם עיוורון זמני. 
 

      
איור של זוג ברווזונים משנת 1863        מקור:
John Gould

 
  סולנודון היספניולי          צילם: Seb az86556


 

הגמרא הדנה במשנתנו (להלן נב ע"ב) עוסקת בעיקר בשאלת יחסי הגודל בין הדורס והטרף המהווים תנאי לעשותו טריפה. העקרון הכללי הוא שבעלי חיים קטנים באופן יחסי אינם אוסרים משום דריסה בעלי חיים גדולים. הגמרא כמעט ואיננה מתארת את הסיבה לאיסור אך ניתן ללמוד עליה בעקיפין מאיזכורים מעטים. מספרת הגמרא (חולין, נב ע"ב): "והא ההיא תרנגולת דהואי בי רב כהנא, דרהט חתול בתרה ועל לאידרונא, ואיתחיד דשא באפיה ומחייה לדשא בסיחופיה, ואשתכח עלה חמשה קורטי דמא! הצלת עצמה נמי כהצלת אחרים דמי. ורבנן - זיהרא אית ליה, ולא קלי זיהריה" (1). בהמשך הדיון בנושא זה אומרת הגמרא (נד ע"א): "וושט, נקובתו במשהו, דרוסתו במשהו, קנה, נקובתו בכאיסר, דרוסתו בכמה? בתר דבעיא הדר פשטה; אחד זה ואחד זה במשהו, מאי טעמא? זיהריה מקלא קלי ואזיל". רש"י מפרש במשנה (מב ע"א): "דרוסת הזאב - שהכה בצפרניו ומטיל בה ארס ושורפה בדקה אבל בגסה לא אלים זיהריה למיקלייה. ודרוסת ארי בגסה - וכל שכן בדקה ותנא קמא סבר אלים זיהריה דזאב למקלייה נמי לגסה". המונחים בהם משתמשת הגמרא דומים, לכאורה, למונחים השייכים לעולם בעלי החיים הארסיים כדוגמת הנחשים.

מתוך מהלך הסוגיה ניתן ללמוד על פרטים רבים הקשורים לתופעה. א. הגמרא מבחינה בין מיני טורפים שבציפורניהם יש ארס למינים שאין להם ארס כמו הכלב. ב. העברת הארס מתבצעת אך ורק בעזרת צפורני הרגלים הקדמיות. ג. הדריסה גורמת להתפתחות אדמימות המסתיימת בכך שבני המעיים נקבים. אומרת הגמרא (נג ע"ב): "בדרוסה משיאדים בשר כנגד בני מעיים". מפרש רש"י: "צריכה לבדוק - גבה וכריסה וצידיה וכל שכנגד בני מעיים, ואם האדים שם בשר שנקוטרוד"א (רווי דם (2)) זהו הארס, וטרפה, שסופו לשרוף עד שינקוב את בני מעיים. ואם לא האדים בשר שם אין צריך לבדוק במקום אחר, שאין דרוסה אלא כנגד בני מעיים, דלא מיטרפא במקום אחר". ד. צבע הארס אדום דבר הנלמד מהסיפור שאירע בבית רב כהנא (לעיל): "... ואשתכח עלה חמשה קורטי דמא וכו'". מעוצמת המכה שהכה החתול על הדלת השתחרר ה"ארס" מתחת לחמשת ציפורניו ונראה כחמש טיפות דם על הדלת. ה. ה"ארס" משתחרר בעת הוצאת הציפורן מגוף הקרבן ולא בעת נעיצתה. כך עולה מדברי הגמרא: "לא צריכא, דדריס ופסקוה לידיה, מהו דתימא בהדי דדריס שדי זיהריה, קמ"ל בהדי דשליף שדי זיהריה" (3) (נג ע"א).

רבים עסקו בניסיון להבין את דברי הגמרא על פי הידע המדעי של תקופתם משום, שלפחות לכאורה, הדברים נראים סותרים. ככל הידוע לעוסקים במדעי החיים הרי שבעלי החיים המנויים בגמרא אינם ארסיים על פי ההגדרות המקובלות היום. היו שניצלו את סתירה זו, לכאורה, לידע המדעי על מנת ללגלג על דברי חכמים (4). בני דורנו המשתייכים ל"כת השניה" אינם מקוריים וכבר קדמו להם אחרים. בספר "שיחת חולין" (עמוד שמד) מצאתי מובאה מדברי הריב"ש (1326-1408) העוסקת במתח בין דברי חז"ל בסוגית טריפות ועמדת חכמי המדע. כותב הריב"ש: "... וכן בדיני הדריסה ואחרים שאין ספק שהם מלעיגים בנו עליהם, יוצק זהב רותח לתוך פיהם". היו גם מבין גדולי ישראל שהתחבטו בשאלה זו. כתב הרב יצחק בן משה כהן מליוורנו (1832) בספרו "זבחי כהן":

"אבל חפשתי בכצד ספרו בעלי הניתוח ולא מצאתי שום אחד שמדבר על ארס הציפורניים. ושאלתי גם כן לחכם אחד שעבר אצלנו שהיה מלא כל חכמה ודעת והשיבני שכבר הקשו לו פעם אחרת על זה הענין – והוא נתן לי טעם שיש הרבה מקומות בעולם שבהמה אחת מזקת ומשליך ארס בחבירתה ויש מקומות שזה אינו מזיק ואחר מזיק, כמו שעינינו רואות שהנחשים והעקרבים יש מקומות שנשיכתם מזקת ויש מקומות שאינם מזיקים. וחכמינו ז"ל שלא נעלם מהם שום דבר ונודע להם כל זה לא נתנו דבריהם לשיעורים ואסרו כל הדרוסים כנ"ל. ועם כל זה לא נתקררה דעתי ועוד ידי נטויה עד שמצאתי וראיתי בספר יבין שמועה מהרשב"ץ ז"ל דף ה' שכתב בשם אמ"ה (אמר המגיה) שראה ועשה הלכה למעשה וראה שם בטוב טעם ודוק (5).

מעניין לציין שהרמב"ם (הלכות שחיטה, פ"ה הלכה ח-ט) אמנם התייחס לדריסה עצמה אך לא הזכיר את מעורבות ה"ארס" בהשלכותיה: "וכיצד דין הדרוסה? כל מקום שאמרנו חוששין לה שוחטין את הנטרף ובודקין כל החלל שלו מכף הירך עד הקדקד, אם נמצאת כולה שלימה מכל מיני טרפות ולא נמצא בה רושם הדריסה הרי זו מותרת, ואם נמצא בה רושם הדריסה הרי זו טריפה ואסורה מן התורה. אי זה הוא רושם הדריסה? שיאדים הבשר כנגד בני מעים. ואם נמוק הבשר כנגד בני מעים עד שנעשה כבשר שהרופא גוררו מן החבורה, רואין אותו הבשר כאילו חסר וטרפה".

הדרך המסורתית שבעזרתה התמודדו חכמי ישראל עם הסתירה הייתה לטעון ש"הטבעים השתנו" (ראה עוד במאמרו של הרב יוסף שמשי כאן), או שקיימים הבדלים בין בעלי חיים במקומות שונים (ראה דברי זבחי כהן לעיל). טענה נוספת היא ש"לא ראיתי אינה ראיה" שהרי המדע מגלה תופעות שלא היו מוכרות קודם חדשים לבקרים ותיאוריות קמות ונופלות וכו'. המשותף לגישה כללית זו הוא הקביעה שאכן ה"ארס" בדברי הגמרא הוא במשמעות המקובלת גם בימינו ולכן עלינו להניח שהסתירה נגרמת מחסר מסויים בידע שבידינו. בעת האחרונה נעשה שימוש רב בגישה שונה לחלוטין הטוענת שה"ארס" בלשון חז"ל איננו במובן הרגיל, בדומה לארס נחשים למשל, אלא רעלנים הנוצרים על ידי חיידקים ווירוסים המוחדרים לבעל החיים הנדרס וגורמים בסופו של דבר למוות (6). חיות דורסות ניזונות מטריפת חיות אחרות ולכן נשארים בפיהן ובטופריהם שאריות דם ובשר העוברות תהליכי רקבון. שאריות אלו עלולות לחדור לגוף בעל החיים הנדרס בעת נעיצת הצפורנים של הדורס ולגרום להרעלה. ייתכן ומסיבה זו נזהרים הטורפים מקרבות הדדים ומסתפקים במצגות (Display) תוקפנות. העיד בפני ידידי אביחי בנימיני העוסק הרבה בשיקום עופות פגועים כי מניסיונו, ומנסיון וטרינרים, ציפורים הנדרסות על ידי חתולים או טורפים אחרים מתות לרוב בשל זיהום ולא בשל הפציעה עצמה. פעמים רבות הגיעו אליו ציפורים שפציעתן הייתה שטחית אך הן לא שרדו ככל הנראה בשל הרעלה זיהומית.

כמה מההלכות המלוות את דין הדרוסה תומכות בהסבר שאכן חז"ל לא התייחסו לארס המועבר וממית בעזרת המנגנונים הידועים עד כה אלא במנגנון שונה לחלוטין.

א. עובדה היא שחז"ל בחרו לתאר את שיטת ההרג כדריסה בעזרת ציפורנים ולא שיניים כמקובל בנחשים. הדריסה הממיתה היא דווקא ברגלים הקדמיות משום שרק ברגליים אלו מצטברות שאריות בשר ודם. אם הכוונה בדברי חז"ל הייתה לבלוטות ארס רגילות לא היה צורך להגביל את הדריסה דווקא לרגליים קדמיות. האדמומית המתוארת בדברי המפרשים מזכירה את השפעתו של זיהום ויראלי או בקטריאלי.

ב. הארס מועבר לקרבן בעת שליפת הציפורניים ולא בעת נעיצתן. בהכשת נחשים ובעלי חיים ארסיים אחרים הארס מוחדר באופן אוטומטי בעת נעיצת השן או הקוץ וכחלק מתהליך הנעיצה. העובדה שבדריסה דווקא שלב השליפה של הטופרים נחשב לשלב המסוכן עשוייה להיות קשורה לכך שבעת הוצאתם משתחררות השאריות שהיו חבויות מתחתם ונחשפות למערכת הדם של הקרבן. בנוסף לכך בעת שליפת הטופרים נקרעות הרקמות הסובבות ומתרחב המגע עם כלי דם נוספים.

ג. אחד הגורמים המשפיעים על הסכנה בדריסה הם עוצמת הכעס של בעל החיים הדורס ולכן הגמרא מחלקת בין אם יש לבעל החיים המתגונן "מצילין" או לא. "בריבי אומר: לא אמרו אין דרוסה - אלא במקום שאין מצילין, אבל במקום שיש מצילין - יש דרוסה". מפרש רש"י: "לא אמרו אין דרוסה - לחתול. אלא במקום שאין מצילין - לעוף או לגדי מידו דאינו כועס כל כך ולא אלים זיהריה. אבל במקום שיש לה מציל - הוא כועס ויש לו ארס חזק וכשמכה בצפורן משליך בה ארס ודרב חסדא בשיש מצילין". לעוצמת המכה בעת הדריסה יש השפעה על כמות השאריות המזוהמות המועברות לקרבן. אגב, המילה "זיהרא" (ארס) משמשת גם במשמעות של "כעס". "ההיא טייעתא דאייתי חייתא דתפילי לקמיה דאביי, אמר לה: יהבת לי ריש ריש בתמרי? אימליא זיהרא שקלא שדתינהו בנהרא. אמר: לא אבעי לי לזלזולינהו באפה כולי האי'" (7) (גיטין, מה ע"ב). מפרש רש"י: "אימליא זיהרא - נתמלאת ארס מרוב כעס".


 
האיור מתוך הספר "זבחי כהן" שכתב הרב יצחק בן משה כהן מליוורנו (1832)
תודותי לאהרון ביג'ל מספרית ישיבת הר עציון על שהעמיד את הספר לרשותי.

 


(1) פירוש: והא ההיא תרנגולת דהואי בי [והרי אותה תרנגולת שהיתה בביתו] של רב כהנא, דרהט חתול בתרה ועל לאידרונא [שרץ חתול אחריה לטורפה ונכנס החתול לחדר קטן], ואיתחיד דשא באפיה, ומחייה לדשא בסיחופיה [ונסגרה הדלת בפניו, והיכה מרוב כעס על הדלת בכפו], ואשתכח עלה חמשה קורטי דמא [ונמצא עליה חמש טיפות דם, ארס], משמע שיש דרוסה גם במקום שאין מצילים! ומשיבים: הצלת עצמה של החתול נמי [גם כן] כהצלת אחרים דמי [נחשבת], שהיא חשה מאויימת (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
(2) על פי תרגום ד"ר משה קטן ב"אוצר לעזי רש"י".
(3) פירוש: לא צריכא [לא נצרכה] הלכה זו אלא במקרה דדריס ופסקוה לידיה [שדרס בעודו בחיים וחתכו את ידו] כשהיתה נעוצה בטרף, מהו דתימא [מהו שתאמר] בהדי דדריס שדי זיהריה [בתוך שהוא דורס מטיל את ארסו], קא משמע לן [משמיע לנו] אביי כי בהדי דשליף שדי זיהריה [בזמן שהוא שולף את ציפורניו] אז הוא מטיל את ארסו, והואיל וחתכו את ידו לא הספיק לעשות כן (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
(4) והכת השניה הם רבים גם כן, והם אותם שראו דברי החכמים או שמעום והבינו אותם כפי פשוטם, וחשבו שלא כיוונו חכמים בו זולתי מה שמורה עליו פשט הדבר, והם באים לסכל אותם ולגנותם ומוציאים דיבה על מה שאין בו דיבה, וילעגו על דברי חכמים ושכלם יותר זך מהם. ושהם, עמי הארץ נפתים, גרועי השכל, סכלים בכלל המציאות, עד שלא היו משיגים דבר חכמה בשום פנים ... והיא כת ארורה, לפי שהם משיבים על אנשים גדולים ונשיאים אשר נתבררה חכמתם לחכמים, ואלו הפתאים אילו היה עמלם בחכמות עד שיהיו יודעים היאך ראוי לסדר ולכתוב הדברים בחכמת האלוהות, והדומה להן מן הדברים אצל ההמון ואצל החכמים, ויבינו החלק המעשי מן הפילוסופיה, אז היו מבינים אם החכמים ז"ל חכמים אם לא, והיה מתבאר להם עניין דבריהם (הרמב"ם בהקדמה לפרק חלק).
(5) הכוונה לתשובה של הרב שמעון דוראן נכד הרשב"ץ שהובאה בהגהות על יבין שמועה בדף ה': "אמ"ה מעשה בעגלה אחת שדרסה אחד מן הזאבים בשוק הימין. ואני הצעיר שמעון דוראן ס"ט נשאל נשאלתי מהיהודים אשר היו עמי בגולה אי חיישינן לדריסת זה הזאב והוייא טריפה או לא והסכמתי להתירו אליהם לפי דעת אבי זקני הרשב"ץ זלה"ה שכתב שהזאב אין לו דריסה על בהמה גסה ולא שנא בין גדולה לקטנה. ואחר שנקהלו לעמוד על נפשו לאכלו בדקנו אותו מקום הנדרס ומצאנוהו שנתמסמס עד שנפל תלחית לחי ובשר שכנגד בני מעיים מצאנוהו שהאדים יותר מדי, גם הדקין והכרס האדימו ונשתנית צורתם ונמר ריחם, וכל זה אירע מחמת תוקף חמת שריפת הארס. ואסרנוהו לפי דעת היש אומרים שכתבו שהזאב יש לו דריסה על בהמה גסה קטנה וזוקפיה דזאב מקלא קלי ליה, ולפי מה שראינו וראה שכן הוא האמת וכו'".
(6) הרב אריה כרמל מובא בהערותיו ב"מכתב מאליהו" כרך ד' עמוד 355.
(7) מסופר: הַהִיא טַיַיעֲתָא דְּאַיְיתֵי חַיְיתָא דִּתְפִילֵּי לְקַמֵּיהּ דְּאַבַּיֵי [ערביה אחת שהביאה שק מלא תפילין לפני אביי]. אָמַר לָהּ: יְהַבַתְּ [האם תתני] לִי רֵישׁ רֵישׁ [ראש ראש], זוג זוג של תפילין, בְּתַמְרֵי [בתמר] עבור כל אחד? אִימַּלְיָא זִיהֲרָא, שָׁקְלָא שְׁדַתִינְהוּ בְּנַהֲרָא [התמלאה חימה, לקחה וזרקה אותם בנהר], משום שהציע לה סכום פעוט כל כך, אָמַר אביי בחרטה: לֹא אִבָּעֵי לִי לְזַלְזוּלִינְהוּ בְּאַפָּהּ כּוּלֵּי הַאי [הייתי צריך לזלזל אותם בפניה כל כך] אלא להציע לה סכום לפי השווי].
 
תודה לבני הרב נחמיה רענן על החברותא בליבון הסוגיה. 


  

רשימת מקורות:

הרב אמיתי בן-דוד, שיחת חולין (עמ' שמד – שמח). 

 
לעיון נוסף:

הרב נריה גוטל, השתנות הטבעים בהלכה, ירושלים תשנ"ח.
ד"ר דניאל מלאך, השתנות הטבעים כפתרון לסתירות בין דת למדע.
 



א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.


 


כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר