סקר
איך הלימוד שלך בעקבת הקורונה?






 

הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק

 

האם אפשר לאכול בעלי חיים ללא שחיטה?

חולין כז ע"ב

 
מתחילת המסכת אנחנו עוסקים בדיני שחיטה: כיצד שוחטין, מי שוחט, על מה צריך להקפיד בשחיטה וכו'. בשיעור זה ברצוני לעסוק בבעלי חיים שאותם אפשר לאכול גם ללא שחיטה. האם זה אומר שאפשר לאכול אותם גם בעודם חיים? האם זה אומר שאפשר לאכול אותם גם כשהם מתו מחמת עצמם?

מקור הדין בגמרא הוא הפסוק שמסכם את כל דיני בעלי החיים המותרים והאסורים באכילה, והפסוק הזה מאגד בתוכו מספר בעלי חיים: בהמה, עוף, דגים ושרצים:
 

1. ויקרא פרק יא פסוק מו

זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם וּלְכָל נֶפֶשׁ הַשֹּׁרֶצֶת עַל הָאָרֶץ:

אומרת הגמרא שסדר בעלי החיים המופיע בפסוק הזה הוא לא מקרי: כדי להכשיר בהמה לאכילה צריכים לשחוט את שני הסימנים שלה – הקנה והושט. כדי להכשיר דגים באכילה אין צורך באף אחד מהסימנים האלה. העוף – שנמצא בפסוק בין הבהמה לבין הדגים – יש להכשירו ע"י שחיטת סימן אחד לפחות:
 

2. תלמוד בבלי חולין כז, ב

תני בר קפרא: זאת תורת הבהמה והעוף, הטיל הכתוב לעוף בין בהמה לדגים, לחייבו בשני סימנין אי אפשר - שכבר הוקש לדגים, לפוטרו בלא כלום אי אפשר - שכבר הוקש לבהמה, הא כיצד? הכשרו בסימן אחד. דגים דלאו בני שחיטה נינהו מנלן? אילימא משום דכתיב: "הצאן ובקר ישחט להם אם את כל דגי הים יאסף להם", באסיפה בעלמא סגי להו, אלא מעתה, גבי שליו דכתיב: "ויאספו את השליו", הכי נמי דלאו בשחיטה? והא אמרת: לפוטרו בולא כלום אי אפשר שכבר הוקש לבהמה! התם לא כתיבא אסיפה במקום שחיטה דאחריני, הכא כתיבא אסיפה במקום שחיטה דאחריני

זהו המקור לכך שדגים אינם צריכים שחיטה: כאשר משה אומר לקב"ה שהוא לא מבין מניין הוא יכול לספק את רצונם של ישראל הוא משתמש בביטוי 'שחיטה' לגבי צאן ובקר, אבל לגבי דגים הוא משתמש בביטוי 'אסיפה', ומוכח מכאן שאת הדגים לא צריך לשחוט כדי להתירם באכילה:
 

3. במדבר יא, כא-כב

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים: הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם:

ואולם, יש להעיר על הלימוד הזה שהרי באותה תקופה (לדעתו של ר' עקיבא) כלל לא היה צורך בשחיטה גם לגבי הצאן והבקר:
 

4. תלמוד בבלי חולין טז, ב

"כִּי יַרְחִיב ה' אֱ-לֹקֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר". ר' ישמעאל אומר: לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה, שבתחלה נאסר להם בשר תאוה, משנכנסו לארץ הותר להם בשר תאוה... ר' עקיבא אומר: לא בא הכתוב אלא לאסור להן בשר נחירה, שבתחלה הותר להן בשר נחירה, משנכנסו לארץ נאסר להן בשר נחירה.

מסביר ר' עקיבא איגר את הלימוד הזה כך:
 

5. חידושי ר' עקיבא איגר (המאה ה-19, פולין), יורה דעה סימן יג סעיף א

ולענ"ד לכאורה קשה איך ילפינן דגים אין טעון שחיטה מהכתוב "אם את כל דגי הים יאסף"? הא לר' עקיבא במדבר הותר להם בשר נחירה, אם כן יש לומר משום הכי כתיב אסיפה, ועתה שנאסר בשר נחירה יש לומר דגם דגים טעון שחיטה!? אמנם באמת לא קשה מידי, דהא מכל מקום כיון דבצאן ובקר כתיב "ישחט להם" אף דהיה סגי בנחירה, מכל מקום קרי ליה שחיטה, דאז נחירה בסימנים הוי כמו שחיטה לדידן, כדאמרינן בפוסקים 'נחירה שלהן זהו שחיטתן', ואם כן כיון דכתיב בדגים אסיפה, על כרחך משום דאפילו נחירה בסימנים לא בעי, וכיון דאפילו נחירה לא צריך, גם לדידן לא צריך שחיטה.

אומר ר' עקיבא איגר שבמדבר הדגים לא היו צריכים אפילו נחירה, וממילא היום הם אינם צריכים שחיטה. ישנן שלוש אפשרויות להבין את דבריו:
א. במדבר הדגים לא היו צריכים נחירה, ולכן בימינו הם אינם צריכים שחיטה, אבל הם עדיין צריכים נחירה – כלומר שעלינו לעשות מעשה שיהרוג אותם.
ב. גם בימינו אין צורך לעשות מעשה שיהרוג את הדגים, וגם אם הם מתו מעצמם הם יהיו מותרים באכילה, ואין בהם איסור נבלה.
ג. גם בימינו אין צורך לעשות מעשה שיהרוג את הדגים, ואפילו בעודם חיים אפשר יהיה לאכול אותם, ואין בהם איסור אבר מן החי.

האפשרות השניה היא חידוש גדול יותר מהראשונה, והשלישית בכלל נראית תמוהה מאוד, אבל הרמב"ם פוסק לכאורה את כל שלוש האפשרויות:
 

6. רמב"ם הלכות שחיטה פרק א הלכה ג

דגים וחגבים אינן צריכים שחיטה אלא אסיפתן היא המתרת אותן, הרי הוא אומר "הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם" - אסיפת דגים כשחיטת בקר וצאן, ובחגבים נאמר "אוסף החסיל" באסיפה לבדה, לפיכך אם מתו מאיליהן בתוך המים מותרין, ומותר לאכלן חיים.

לפני שניכנס לשאלה של אכילת דגים חיים, ראשית יש לשים לב לכך שהרמב"ם הוסיף גם את החגבים. הפסוק שאותו מביא הרמב"ם כמקור להיתר לאכול חגבים לפני שחיטה נמצא בישעיהו:
 

7. ישעיהו פרק לג פסוק ד

וְאֻסַּף שְׁלַלְכֶם אֹסֶף הֶחָסִיל כְּמַשַּׁק גֵּבִים שׁוֹקֵק בּוֹ

אומר הנביא שהשלל ייאסף כאוסף החסיל. ואולם, ישנן שתי אפשרויות להבין את הביטוי 'אוסף החסיל'. רש"י הבין שהכוונה היא שהשלל ייאסף כמו שהארבה אוסף מזון, ואם כן אין מכאן שום ראיה לכך שהחגב מותר באכילה ללא שחיטה:
 

8. רש"י ישעיהו פרק לג פסוק ד

ואוסף שללכם אתם הבוגדים את עמי בבא פקודתכם יבוז אתכם שארית עמי ויאספו שללכם כאסיפת חסיל שאוסף לו תבואה בקיץ כל אחד לעצמו אף כולן יבוזו איש לו

ואולם, הרד"ק ובעל המצודות אכן מסבירים כמו הרמב"ם שהכוונה היא שהשלל ייאסף כמו שאוספים את הארבה:
 

9. רד"ק (ר' דוד קמחי, המאה ה-12, פרובנס) ישעיהו פרק לג פסוק ד

ואוסף שללכם - שלל הגוים שיהיה שללכם שתאספו ותשללו אותו:
אוסף החסיל - כאסיפת החסיל והארבה שאוספים אותם כשנחו על האדמה שיוצאים בני העיר ואוספים אותם בכליהם שלא ישחיתו התבואה כן יצאו בני ירושלם ויאספו שלל מחנה אשור.


זהו, אם כן, המקור לכך שמותר לאכול את החגב ללא שחיטה, כי כתוב בו לשון אסיפה. ואולם, שואל הרשב"א בתורת הבית: הרי הגמרא בפירוש אמרה שלשון אסיפה אינו מוכיח כלום, שהרי גם על השליו כתוב לשון זה!
 

10. תורת הבית הארוך (ר' שלמה בן אדרת, המאה ה-13, ספרד) בית ב שער ה

ואם תאמר: ומהיכן נפקא להו דלא בעי שחיטה? כתב הרב בעל הלכות ז"ל וכן הרמב"ם ז"ל משום דכתיב אסף החסיל דמשמע אסיפה בעלמא. ואינו מחוור דהא אמרינן בפרק השוחט דלא גמרינן אלא מאסיפה בעלמא דכתיבא נמי שחיטה דאחריני והתם ליתא גבי שחיטה דאחריני!?
ולי נראה משום דלא כתיבא שחיטה גבי דידהו, וכל דלא אסרה תורה בהדיא בלא שחיטה הרי הוא בכלל היתר. והא דשיילינן התם דגים גופייהו מנא להו היינו משום דכתיב גבי צאן ובקר...
ורש״י (חולין סו, א ד"ה ומר) ז"ל כתב בשם הלכות גדולות וחגבים הללו אין טעונין שחיטה שהרי אחר דגי הים הזכירן הכתוב דכתיב "זאת תורת הבהמה" – כמשמעה, "והעוף" – כמשמעו, עוף ולא שרץ העוף דהיינו מינין קטנים, "וכל נפש החיה הרומשת במים" אלו דגים,"ולכל נפש השורצת על הארץ" - אלו חגבים, ע"כ. וזו כעין אסמכתא היא.


שני מקורות, אם כן, מביא הרשב"א לכך שמותר לאכול חגבים ללא שחיטה:
א. לשון אסיפה שנאמר בהם, כמו בדגים. אמנם לגבי דגים היתה הוה אמינא שיצטרכו שחיטה למרות לשון האסיפה, כי הם מופיעים באותה רשימה עם הצאן והבקר, אבל לגבי החגבים שאינם מופיעים באותה רשימה אין בכלל הוה אמינא שיצטרכו שחיטה, ולכן הדין שלהם נלמד מלשון אסיפה.
ב. הפסוק שאותו ציטטנו בראש השיעור, אשר מונה רשימה בהדרגה: בהמה, עוף, ושרץ הארץ – שהם החגבים. הבהמה צריכה שחיטה בשני סימנים, העוף בסימן אחד, והחגבים אינם צריכים שחיטה כלל.

ר' יהונתן אייבשיץ יישב את שאלתו של הרשב"א באופן אחר, בשילוב עם מה שראינו בדברי ר' עקיבא איגר, שבזמן המדבר בכלל לא היה צריך לשחוט:
 

11. כרתי ופלתי (ר' יהונתן אייבשיץ, המאה ה-18, גרמניה) פלתי, סימן יג סק"א

דגים וחגבים אין טעון שחיטה. בגמרא ריש פרק ב דחולין יליף דכתיב "הצאן ובקר ישחט להם אם את כל דגי הים יאסף", שמע מינה באסיפה בעלמא. ופריך הגמרא אלא מעתה דכתיב ויאספו השליו הכא נמי וכו' ומשני הגמרא דכתיב אסיפה דיליה במקום שחיטה והעתיקו הרמב"ם בפ"א מהלכות שחיטה ועל חגבים כתב דכתיב "כאוסף החסיל". ותמה הרשב"א בתורת הבית הא לא כתב במקום שחיטה. וזה לי חמשים שנה שהייתי פה בבית חמי זקני הנגיד הנדיב מפורסם רחים רבנן כה"ר מרדכי כהן ז"ל אמרתי ישובו בדרך פשוט כי ודאי לשון אסיף מורה על אסיפה בעלמא ולא שחיטה, רק קושיית הגמרא כך הא כתיב "ויאספו השליו" וזהו ודאי בעי שחיטה ועכצ"ל דלכך כתיב לשון אסיפה דבמדבר באמת לא היו שוחטים רק נוחרים בעלמא, אם כן גם מדגי הים אין ראיה דאז במדבר שפיר נאמר דגי הים יאסף, דלא נהוג שחיטה. ומשני הגמרא דכתיב במקום שחיטה דכתיב צאן ובקר ישחט ואףהם לא צריכי שחיטה רק התורה דיברה בלשון הנהוג שהיה לקדשים וכדומה שחיטה, ואם כן אף אסיפה בדגים הוא ודאי ואינו מטעם היתר בשר נחירה וזהו הכל במדבר, אבל בזמן ישעיה הנביא שנאסר בשר נחירה וכתיב "אוסף החסיל" ובלשון אוסף אי אתה יכול לפתור שחיטה ע"כ מותרים בלי שחיטה. ושנים רבות אח"כ שמעתי כי אתמר משמיה דגברא רבה כוותי.

כלומר שהמקור לכך שמותר לאכול חגבים בלא שחיטה הוא הפסוק בישעיהו. אמנם בזמן התורה לא ניתן היה להוכיח מלשון אסיפה שאין צורך בשחיטה, כי בזמן התורה היה אפשר לאכול גם ללא שחיטה, אבל אם הלשון הזו מופיעה גם בישעיהו, שאז ודאי היה צריך לשחוט בהמות, מוכח שחגבים אינם צריכים שחיטה.

כעת, נחזור לדברי הרמב"ם וננסה להבין את החידוש הגדול בדבריו, שממנו משמע שמותר אף לאכול דגים וחגבים חיים. לכאורה ישנה ראיה לדברי הרמב"ם בתוספתא מפורשת:
 

12. תוספתא תרומות פרק ט הלכה ו

אוכל דגים וחגבים בין חיין בין מתין ואינו חושש

ראיה נוספת ניתן להביא מהגמרא שאומרת שהתולעים שגדלו בגופם של הדגים מותרים באכילה, ומסביר רש"י שאין בהם גם איסור אבר מן החי:
 

13. תלמוד בבלי חולין סז, ב

דרני דבשרא - אסירי, דכוורי - שריין. אמר לה רבינא לאימיה: אבלע לי ואנא איכול. א"ל רב משרשיא בריה דרב אחא לרבינא: מאי שנא מהא דתניא "ואת נבלתם תשקצו" - לרבות את הדרנים שבבהמה? א"ל: הכי השתא! בהמה - בשחיטה הוא דמשתריא, והני, מדלא קא מהניא להו שחיטה - באיסורייהו קיימן; אבל דגים - באסיפה בעלמא מישתרי, והני כי קא גבלן - בהיתרא קא גבלן.
רש"י :
דרני - תולעים הנמצאים בין עור לבשר כשמפשיטין הבהמה.
אבלע לי - דכוורי בתוך הדגים תני אותם שלא אראה ואקוץ בם.
בשחיטה משתריא - ואלו שגדלו בתוכה עד שלא נשחטה באו מאיסור אבר מן החי ושחיטת הבהמה לא אהניא לדידהו שהרי יש להם חיוּת לעצמן.


ואולם, הפוסקים, בבואם לדון בדברי הרמב"ם הללו, אמרו שהם סותרים לכאורה את דברי הגמרא האוסרת לאכול מאכלים שנפשו של אדם קצה בהם:
 

14. תלמוד בבלי שבת צ, ב

רב כהנא הוה קאים קמיה דרב, והוה קמעבר שושיבא (=מין חגב טהור חי) אפומיה, אמר ליה: שקליה, דלא לימרו מיכל קאכיל ליה, וקעבר משום "בל תשקצו את נפשתיכם"!

למרות שמדובר היה בחגב טהור, פסק רב שיש להרחיק את החגב מפיו של רב כהנא כדי שלא יחשבו שהוא אוכל אותו בעודו חי, ובכך הוא עובר על 'בל תשקצו'. גם הרמב"ם פוסק שאין לאכול דברים שנפשו של אדם קצה בהם:
 

15. רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק יז הלכות כט - לב

אסרו חכמים מאכלות ומשקין שנפש רוב בני אדם קיהה מהן כגון מאכלות ומשקין שנתערב בהן קיא או צואה ולֵחה סרוחה וכיוצא בהן, וכן אסרו חכמים לאכול ולשתות בכלים הצואים שנפשו של אדם מתאוננת מהם, כגון כלי בית הכסא וכלי זכוכית של ספרין שגורעין בהם את הדם וכיוצא בהן.
וכן אסרו לאכול בידים מסואבות מזוהמות, ועל גבי כלים מלוכלכים, שכל דברים אלו בכלל "אל תשקצו את נפשותיכם", והאוכל מאכלות אלו מכין אותו מכת מרדות.
וכן אסור לאדם שישהה את נקביו כלל בין גדולים בין קטנים, וכל המשהה נקביו הרי זה בכלל משקץ נפשו, יתר על חלאים רעים שיביא על עצמו ויתחייב בנפשו, אלא ראוי לו להרגיל עצמו בעתים מזומנים כדי שלא יתרחק בפני בני אדם ולא ישקץ נפשו.
וכל הנזהר בדברים אלו מביא קדושה וטהרה יתירה לנפשו, וממרק נפשו לשם הקב"ה שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני.


אגב, ישנה מחלוקת גדולה בפוסקים האם האיסורים האלה של 'בל תשקצו' יש להם דין של דאורייתא או דרבנן. יש שהוכיחו מכאן (הובא בב"י יו"ד קטז בפירושו הראשון) שזהו איסור דרבנן, שהרי הרמב"ם כותב 'אסרו חכמים', וכן בגלל שהעונש על הדברים האלה הוא רק מכת מרדות. אך מנגד יש הסוברים שזהו איסור מהתורה, אלא שחכמים הם שקבעו את הגדרים של האיסור. בכל מקרה, ודאי שאסור לאכול דברים שנפשו של אדם קצה בהם, והדוגמא שהובאה בגמרא היא חגב חי. מה ההבדל בין חגב חי לבין דג חי? והרי גם לגבי דגים וגם לגבי חגבים הרמב"ם כתב במפורש שאפשר לאכול אותם חיים!

הסביר המרדכי שהתוספתא שהתירה לאכול את הדגים חיים לא התכוונה שמותר לאכול אותם בעודם בחיים, אלא שמותר לאכול אותם בין אם מצאת אותם חיים ובין אם מצאת אותם מתים – כלומר שאין איסור נבלה בדגים, אבל ודאי שיש איסור אבר מן החי:
 

16. הגהות מרדכי (ר' מרדכי בן הלל, המאה ה-13, אשכנז) חולין רמז תשמ

פסק רש"י דחגבים מותרים בלא שחיטה, מדכתב להו בקרא בתר דגים דלא בעי שחיטה, והכי משמע בתוספתא דתרומות דקתני אוכל אדם חגבים בין חיים בין מתים, כלומר בין מצאן חיים בין מצאן מתים.

ואולם, הרדב"ז על הרמב"ם אומר שלא משמע כן מלשונו של הרמב"ם. מהרמב"ם משמע שמותר לאכול את הדגים גם בעודם חיים:
 

17. רדב"ז (ר' דוד בן זמרה, המאה ה-16, ספרד ומרוקו) הלכות שחיטה א, ג

דגים וחגבים אינן צריכין שחיטה. בכריתות (כא, א) ובשלהי אלו טרפות. ותניא בתוספתא אוכל חגבים בין חיין בין שחוטין. ואוכל לאו דוקא אלא אם אכלן חיים אינו עובר משום אבר מן החי, אבל לכתחילה לא דאיכא בל תשקצו את נפשותיכם. ואין נראה כן מדברי רבינו, אלא מותר לכתחילה לחתוך ממנו אבר ולאכול אותו, אבל שלם איכא משום בל תשקצו כדאיתא שלהי פרק ר' עקיבא.

כלומר שהרמב"ם אכן פוסק להלכה שמותר לאכול דגים חיים, אבל אין הכוונה לנגוס בהם בעודם בחיים, אלא לחתוך מהם איברים ולאכול אותם. כך אכן פסק להלכה גם השו"ע:
 

18. שו"ע יורה דעה סימן יג סעיף א

בהמה, חיה ועוף טעונין שחיטה; דגים וחגבים אין טעונין שחיטה. הגה: ומותר לאוכלם מתים או לחתוך מהם אבר ולאכלו, אבל אסור לאכלן חיים משום: בל תשקצו

גם הדין השני שאמרנו, שלגבי דגים אין איסור נבלה, לא מוסכם על כל הפוסקים. הרמב"ם והשו"ע, כאמור, פסקו שמותר לאכול דגים שמתו מעצמם, אבל הרס"ג פוסק שאם דגים מתו בים אסור לאכול אותם. כך הובא בכסף משנה על דברי הרמב"ם:
 

19. כסף משנה הלכות שחיטה פרק א הלכה ג

"לפיכך אם מתו מאליהן בתוך המים מותרים, ומותר לאוכלם חיים". דדוקא היכא דאמר רחמנא דליפוק חיותא בשחיטה הוא דאי לא נפקא בשחיטה אלא במיתה הויא נבילה וכן אם אכל ממנה בעודה חיה מחייב עליה משום אבר מן החי, אבל הני, כיון דלא בעי דליפוק חיותיה בשחיטה, אם מתו מאליהם בתוך המים מותרים ומותר לאוכלם חיים. וא"ת סוף סוף נימא דבעו אסיפה בעודם חיים!? וי"ל שאילו היה אפשר לומר כן אין הכי נמי, אבל כיון דאי אפשר לאכלם בלא אסיפה, שאפילו קלטן בפיו ולא אספם בידו מ"מ בעת שהם בפיו נאספים הם, אם כן אינו דבר מיוחד דמזהר עליה קרא. וכדברי רבינו כתב בעל העיטור, ודלא כרבינו סעדיה דאמר מתים אסורים. ורבינו האי השיב עליו.

האמת היא שדבריו של ר' סעדיה גאון אף הובאו בדברי המהרשד"ם, אחד האחרונים:
 

20. שו"ת מהרשד"ם (ר' שמואל די מודינה, המאה ה-16, יוון) יו"ד סימן א

בהמה חיה ועוף טעון שחיטה לא דגים וחגבים ויש מי שאוסר הדגים אם מתו בתוך המים

הסברא של הרס"ג, כפי שהוסברה ב'בית אברהם' היא שמעשה האיסוף של הדגים מהים או של החגבים מהשדה הוא כמעשה השחיטה בבהמה, ולכן כמו שבהמה שמתה לפני השחיטה נאסרת באכילה, כך חגב ודג שמתו לפני האיסוף אסורים באכילה:

כתב הרשד"ם שיש מי שאוסר הדגים אם מתו בתוך המים. והטעם נ"ל כמו גבי הצאן והבקר שכתוב בהם יישחט, צריך דוקא לשחוט, אבל אם מתו מאליהן אסור, כך נמי גבי דגים כהאי גוונא שכתוב בהם ייאסף צריך גם כן

ואולם, גם המהרשד"ם לא כתב את הדברים הללו להלכה, וגם האחרונים שמצטטים את דבריו (כגון ה'דרכי תשובה') לא פסקו להלכה את החומרא הזו. לכן, בסופו של דבר להלכה:
א. דגים וחגבים אינם צריכים שחיטה, וניתן להמית אותם בכל דרך שהיא על מנת לאכלם.
ב. דגים וחגבים שמתו מחמת עצמם מותרים באכילה (חוץ מאשר לדעת הרס"ג, שלא התקבלה להלכה)
ג. דגים וחגבים חיים אסור לאכלם בשלמותם משום 'בל תשקצו', אבל ניתן לחתוך מהם איברים ולאכלם, אבל זה – אולי – תלוי מקום וזמן, ואם נפשו של אדם קצה בהם, הדבר אסור משום 'בל תשקצו'.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר