הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור ביטויים ואמוראים: רב ורבי יוחנן; "סתמא דגמרא"; "סוגיא כוותיה"; "מנא תימרא"

[ביאור מונחי הקישור בגמרא; אמוראים; כללי פסיקה]

חולין לא ע"א

"אתמר: נדה שנאנסה וטבלה - אמר רב יהודה אמר רב: טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה, ורבי יוחנן אמר: אף לביתה לא טהרה. אמר ליה רבא לרב נחמן, לרב דאמר: טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה, עון כרת הותרה, איסור מיתה מיבעיא? אמר ליה: בעלה חולין הוא, וחולין לא בעי כוונה.."

 

1.
מחלוקת בין רב לרבי יוחנן אם צריך כוונה בטבילה.

2.
רמב"ם הלכות מקוואות פרק א הלכה ח:

כל הטובל צריך להתכוין לטבילה ואם לא נתכוין עלתה לו טבילה לחולין,
אפילו נדה שטבלה בלא כוונה כגון שנפלה לתוך המים או ירדה להקר הרי זו מותרת לבעלה,
אבל לתרומה ולקדשים אינה טהורה עד שתטבול בכוונה.

3.
כסף משנה הלכות מקוואות פרק א הלכה ח:

כל הטובל צריך להתכוין לטבילה וכו'. פרק ב' דחולין עלה ל"א פלוגתא דרב ור"י
ופסק רבינו כרב משום דמשמע בגמרא דר"נ בר יצחק סבר כוותיה

ועוד דבפרק אין דורשין (דף י"ט) סוגיין כרב דאמר חולין לא בעו כוונה ולא מדכרינן התם דר"י כלל

ועוד דמשמע ליה לרבינו שמ"ש בפ"ב דחולין ומנא תימרא דחולין לא בעו כוונה דתנן גל שנתלש לישנא דגמרא הוא ולא סיומא דמילתיה דר"נ דאלמא מסקנא דגמרא כרב וכן פסק ר"ח וסמ"ג. ומ"ש או ירדה להקר. פשוט הוא דהוי כאילו אמר ואצ"ל אם ירדה להקר. ומ"ש אבל לתרומה וקדשים וכו'. משנה בפרק ב' דחגיגה (דף י"ח ע"ב):

3.
ה"כסף משנה" מסביר מדוע הרמב"ם פוסק כרב שפעולות של "חולין" אינן צריכות כוונה.
הוא מביא 3 נימוקים:

3.1
משמע בגמרא שרב נחמן בר יצחק סובר כרב.

3.1.1
הערה: בגמרא לא מוזכר "רב נחמן בר יצחק" אלא "רב נחמן" סתם. אלא שה"כסף משנה" כנראה סובר ש"רב נחמן" סתם בגמרא הוא רב נחמן בר יצחק [וזאת גם שיטתו של רש"י בש"ס] שהיה תלמידו של רבא.

3.2
ומדוע ה"כסף משנה" צריך הסברים לפסיקת הרמב"ם כרב?

3.2.1
אלא יש להסביר: הכלל הוא בש"ס שהלכה כרבי יוחנן נגד רב. ויותר מכך, הלכה כרבי יוחנן גם נגד רב ושמואל יחדיו.
לכן, אם רב נחמן בר יצחק סובר כרב הרי שיש כאן רבים - רב ורב נחמן - נגד יחיד – רבי יוחנן.

3.2.2
אבל קצת קשה: אם כעיקרון הלכה כרבי יוחנן נגד רב ושמואל יחדיו, מדוע לא תהיה הלכה כמותו גם נגד רב ורב נחמן בר יצחק?

3.3.3
אלא יש לומר: רב נחמן בר יצחק נחשב כ"בתראי", ולכן, הלכה כמותו נגד רבי יוחנן! [גם לפי השיטות שאומרים ש"הלכה כבתראי" תקף רק אם האמורא המאוחר הוא אחרי אביי ורבא].

3.4
הסבר שני לפסיקת הרמב"ם כרב: במסכת קידושין הסוגיה היא כרב, שחולין לא צריכים כוונה, ושם לא מוזכרת כלל דעתו של רבי יוחנן, סימן שהגמרא שם נחשבת כ"סוגיא כוותיה" כמו רב,
ולכן הלכה כמותו.

3.5
הסבר שלישי לפסיקת הרמב"ם כרב: בסוגייתנו הגמרא אומרת "ומנא תימרא דחולין לא בעו כוונה" [= ומה המקור לכך שחולין לא צריכים כוונה]. לשון זה מורה שכך הלכה.
כלל זה נכון אם את הביטוי הזה אומרת ה"סתמא דגמרא" ["רב אשי?], וה"כסף משנה" טוען שביטוי זה הוא של ה"סתמא דגמרא" ולא של רב נחמן בר יצחק.

4.
לכאורה ניתן להקשות "קצת" על כל תירוץ בפני עצמו. לכן צריך את כל שלושת הסברים לפסיקת הרמב"ם.

5.
תוספת על הנ"ל [חלק מהדברים] "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד קכז, והערות נו-נח:

מוכח שרב נחמן פוסק כרב מכך, שהוא מתרץ את כל הקושיות בגמרא של רבא על רב [ואם מדובר על רב נחמן בר יצחק יוצא שהוא מתרץ את קושיות רבו – רבא – על רב].

6.
הרמב"ן מסתפק כמי ההלכה ולכן פוסק "לחומרא".

7.
הרשב"א פוסק כרבי יוחנן דווקא, שאף לטבילת חולין צריך כוונה, והנימוקים הם:
1. הלכה כרבי יוחנן נגד רב [הזכרנו לעיל].
2. רבא סובר כרבי יוחנן מפני שהקשה על שיטת רב.
3. יש להחמיר בשל תורה [בהמשך - בדינו של רבי יונתן]

תגובות

הוספת תגובה

שם:

כותרת:

תוכן התגובה:

דוא"ל: (לא יפורסם באתר)

ברצוני לקבל עדכונים על תגובות חדשות למאמר זה.

*כמה זה שתים ועוד שתים? (לצורך זיהוי אנושי)