רב הונא ורב חסדא
חולין יט ע"א
"אתו שיילוה לרב הונא, אמר להו: טרפה.
שמע רב יהודה איקפד, אמר: טריפנא ומכשר, ומכשרנא טריף.
אמר רב הונא: שפיר קא מיקפד, חדא, איהו שמיע ליה מיניה דרב ואנא לא שמיע לי; ועוד, האיכא רובא בשחיטה.
א"ל רב חסדא: לא תהדר בך, דאם כן מפסדת לה לקמייתא...".
מסתימת הגמרא עולה שרב הונא קיבל את סברתו והצעתו של רב חסדא, ושלולא רב חסדא הוא לא היה נשאר בדעתו הראשונה.
מכאן ביאור למעשה במסכת בבא מציעא דף לג ע"א:
"קבעי מיניה רב חסדא מרב הונא: תלמיד וצריך לו רבו מאי? - אמר ליה: חסדא חסדא, לא צריכנא לך, את צריכת לי עד ארבעין שנין. איקפדי אהדדי ולא עיילי לגבי הדדי. יתיב רב חיסדא ארבעין תעניתא משום דחלש דעתיה דרב הונא, יתיב רב הונא ארבעין תעניתא משום דחשדיה לרב חסדא".
ואפשר שמשום מעשה זה הקפיד רב חסדא כל כך בכבודו של רב הונא, כדברי רב יוסף במסכת עירובין דף סב ע"ב:
"אפילו ביעתא בכותחא בעו מיניה מרב חסדא כל שני דרב הונא ולא אורי".
מדוע סבר רב הונא שכוונת רב חסדא על עצמו באומרו "תלמיד וצריך לו רבו"?
אלא שבסוגייתנו אכן כך היה, ורב הונא נצרך לרב חסדא לתרצו.
בעוד סוגיות מצאנו שסייע רב חסדא לרב הונא, והביא ראיה לדבריו מברייתא:
במסכת חולין דף סז ע"א:
"אמר רב הונא: לא לשפי אינש שיכרא בצבייתא באורתא...
אמר ליה רב חסדא לרב הונא, תניא דמסייע לך: כל השרץ השורץ על הארץ - לרבות יבחושין שסיננן; טעמא - דסיננן, הא לא סיננן – שרי".
ובמסכת בכורות דף ז ע"ב:
"אמר רב הונא: עור הבא כנגד פניו של חמור - מותר, מאי טעמא - פירשא בעלמא הוא, א"ל רב חסדא: תניא דמסייע לך, עור הבא כנגד פניו של אדם, בין חי בין מת – טהור. מאי לאו: בין הוא חי ואמו חיה, בין הוא מת ואמו מתה? לא, בין הוא חי ואמו מתה, בין הוא מת ואמו חיה; והתניא: בין הוא חי ואמו חיה, בין הוא מת ואמו מתה! אי תניא, תניא".
