ליחוש מר לסבא
חולין יח ע"א
"ההוא טבחא דלא סר סכינו קמיה דרבא בר חיננא, שמתיה ועבריה ואכריז אבשריה דטרפה היא.
אקלעו מר זוטרא ורב אשי לגביה, אמר להו: ליעיינו רבה במלתיה, דתלו ביה טפלי {הטף תלויים בפרנסתו}.
בדקה רב אשי לסכיניה ונמצאת יפה, ואכשריה.
אמר ליה מר זוטרא: ולא ליחוש מר לסבא?
אמר ליה: שליחותיה קא עבדינן".
פירש רש"י:
"לסבא - לרבא בר חיננא שהעבירו ואתה מכשירו.
שליחותיה קעבדינן - שהרי ציונו למצוא לו זכות ועכשיו שמצינו אין אנו צריכין לחזור ולהימלך בו".
וצריך ביאור, מה היתה תמיהתו של מר זוטרא, הכיצד סבר שיש בכך זלזול בכבודו של זקן? הלא רבא בר חיננא הוא זה שביקש מהם למצא היתר!
אלא שחששו של מר זוטרא היה משום האיסור המפורש במסכתות ברכות דף סג ע"ב; חולין דף מד ע"ב; ונדה דף כ ע"ב:
"תניא: חכם שטימא - אין חבירו רשאי לטהר, אסר - אין חבירו רשאי להתיר".
בטעם הדבר, משמעות דברי רש"י שם במסכת נדה שהוא משום כבודו של החכם הראשון.
מעתה מבואר שחשש מר זוטרא לכבודו של רבא בר חיננא לכשישמע שבא רב אשי וביטל את פסקו. על כך ענה רב אשי, שכיון שלא עשה אלא בשליחותו של רבא בר חיננא, 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר', ואין בזה פגיעה בכבודו.
שמעתי בשם הרב מרדכי אליהו, עוד לפני שנבחר לשמש כראשון לציון. שהיה מתיר לשאול גם רב אחר בענין דברים שהוא עצמו אסר לפני כן. וביאר, שבדין חכם שטימא נאמרו שני טעמים, משום שנאסר כנדר ומשום כבודו של חכם. הטעם הראשון אינו, כי הוא מתכוין שלא להחליט את הפסק כנדר. והטעם השני אינו, כי הוא מוחל על כבודו.
