הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטוי: "מנא הא מילתא..."
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
חולין י ע"ב
"מנא הא מלתא דאמור רבנן אוקי מילתא אחזקיה? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן, אמר קרא: +ויקרא י"ד+ ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים, דלמא אדנפיק ואתא בצר ליה שיעורא! אלא לאו משום דאמרינן אוקי אחזקיה."
הגמרא מחפשת מקור במקרא לדין "אוקי מילתא אחזקיה". ומשתמשת בביטוי "מנא הא מילתא דאמור רבנן" [=מהיכן המקור לדברי חכמים]. מדוע לא השתמשה במונח "מנלן"?
הביטוי "אמרו חכמים" או "אמור רבנן" מתייחס , בדרך כלל, לדברי תנאים במשניות. ויש אומרים יותר מכך, שמדובר דווקא במשניות "עתיקות" ו"פסוקות" "ופשוטות" [בספר "בית אהרן", כרך י, עמוד רמט]
כלומר הביטויים הנ"ל מתיחסים למשניות שיש בהם כל 3 המרכיבים: ישן+ברור ופשוט+פסוק להלכה.
[חידוש] לפי הנ"ל ניתן אולי להסביר שהביטוי "מנא הא מילתא דאמור רבנן " נאמר במיוחד על "דאמרו רבנן", כמו שהסברנו את משמעותו כמשנה עתיקה ברורה ופסוקה, בניגוד לכל מקרה "רגיל" אחר במשנה, שהגמרא שואלת עליו "מנלן?".
אחרי שרבה בר נתן הסביר את הפסוקים שמהם ניתן ללמוד שהורגים במיתה החמורה בא רב נחמן בר יצחק "ומתקיף" ואומר שאפשר להסביר את הפסוק באופן שונה, וממילא אין הוכחה מהפסוקים שהובאו על ידי רבה בר נתן.
"מתקיף" – פתיחה לקושיה מכח סברא. בסוגייתנו רואים ש"מתקיף" מתאים גם לדחית הוכחה מפסוקים. וקצת קשה, שהרי מצינו במאות מקומות בש"ס שהגמרא דוחה ראיות מפסוקים ולא משתמשת בביטוי "מתקיף".
אלא, אפשר להסביר: כמו שהסברנו, בסוגייתנו לא מדובר "סתם" במציאת מקור מהתורה לדין. מדובר בדין שהוא עתיק, ברור ו"פסוק" להלכה. ממילא, כאשר דוחים את ההוכחה מהפסוק לדין כזה ממילא זה נשאר כ"קושיא" חזקה: מהו המקור לדין כל כך יסודי, לכן מתאים כאן הביטוי "מתקיף".
כמו כן, כוונת ה"מתקיף" היא ללמדנו שהפרוש הקודם נובע מסברא של פרשנות, וממילא על ידי סברא אחרת מתבטלת ההוכחה, והפתיחה לפירכא מסברא הינה "מתקיף".
