חברותא עם שמואל / יעקב מאיר

חולין יג ע"א

פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון

בדף יג. אומרת הגמרא 'בעא מיניה שמואל מרב הונא' – שאל שמואל את רב הונא. מיד מזדעקים התוספות ושואלים, האם יכול להיות ששמואל צעיר מרב הונא? אז יוצאים התוספות לחישוב פתלתול בדבר דורו המדויק של רב הונא. בגיטין יא: יושבים רב הונא ור' יצחק בר יוסף לפני ר' ירמיה ורב ירמיה קורא להם 'דרדקי' כמו היו אחרוני התלמידים. ר' ירמיה הוא חברו של ר' זירא שהיה תלמידו של רב יהודה, ורב יהודה הרי הוא תלמידם המפורסם של רב ושמואל. לא יכול להיות שרב הונא הגדול, בן זמנו של שמואל, הוא אותו רב הונא שר' ירמיה קורא לו 'דרדק'. אם כן, אומרים התוספות, 'יש לומר דתרי רב הונא הוו'. תירוצם של התוספות נכון. לא יכול להיות שרב הונא שישב לפני ר' ירמיה בן הדור הרביעי, הוא רב הונא הגדול בן הדור השני ולכן מסתבר שהסוגיה בגיטין מספרת על רב הונא בר אבין, או על רב הונא אחר מבני הדור הרביעי.

עניין רב הונא בורר וסדר הדורות בסוגייתנו איננו סותר את סדר הדורות בסוגיה שבגיטין. אך הנחת העבודה ממנה מתחילים התוספות את דיונם עודנה עומדת לשאלה, 'בעא מיניה שמואל מרב הונא – משמע שהיה שמואל קטן מרב הונא'. האמנם שמואל קטן מרב הונא?

שתי ישיבות גדולות היו בבבל ומהם יצאה תורה לכל ישראל. ישיבת סורא בראשה עמד רב וישיבת נהרדעא בראשה עמד שמואל. על פי אגרת רב שרירא גאון, משנפטר רב היה שמואל לראש כל בני הגולה, ואת ראשות ישיבת סורא החזיקו לסירוגין רב המנונא ורב הונא. משנפטר שמואל, שבע שנים אחרי רב, נעשה רב הונא למנהיגה של יהדות בבל. שמואל גדול מרב הונא, ואף על פי כן תלמידים חברים היו, נהגו כבוד זה בזה ואף שאלו זה את זה הלכות אחדות, כבסוגייתנו:

'בעא מיניה שמואל מרב הונא, מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול? שנאמר "ושחט את בן הבקר", שתהא שחיטה לשם בן בקר. אמר לו, זו בידינו היא לעכב מנין? א"ל, לרצונכם תזבחוהו, לדעתכם זבוחו'. דו שיח צפוף ומהיר זה איננו נשמע כמו דו שיח שיכול להישלח במכתבים או על ידי שליחים שיעבירו את השאלות והתשובות מסורא לנהרדעא ובחזרה. על כרחך נערך דו שיח זה בשלב בו היו שניהם יחד באותו בית מדרש. הטון השוויוני שגרם לתוספות להניח ששמואל קטן מרב הונא מעיד, אולי, שאין מדובר על שלב בו היה שמואל ראש כל בני הגולה. ואם אכן כך שמועה זו מוקדמת היא ומקורה עוד בימים בהם חי רב ושלט ביד רמה בסורא ובבבל כולה, ימים בהם זמן היה להם לשמואל ולרב הונא לחדד זה את זה בשמועות.