צער בעלי חיים בהריגה
חולין ז ע"ב
"עקרנא להו, איכא צער בעלי חיים.
קטילנא להו, איכא בל תשחית".
פירש רש"י: "עקרנא - שלא יוכלו לבעט ובל תשחית ליכא שיהו ראויות לדישה".
כוונת רש"י לפרש למה בעקירה לא הוזכר גם בל תשחית.
מעתה נחוץ גם ביאור למה בקטילה לא הוזכר גם צער בעלי חיים. וכאן הקושיה יותר חזקה, כי רבי כבר נדחה משום צער בעלי חיים, ובודאי לא יציע דרך שאין בה פיתרון כלל.
וכתב בשו"ת נודע ביהודה מהדורה תנינא - יורה דעה סימן יג:
"להמית הבעל חי לית ביה משום צעב"ח כמפורש בפ"ק דחולין דף ז' ע"ב עקרנא להו איכא צעב"ח קטילנא להו איכא בל תשחית וא"כ איך נתיר לעשותו טריפה ונאסור להרגו. ואף שבאמת גם צעב"ח מותר במה שיש בו צורך כמפורש באה"ע סימן ה' בהג"ה בסוף הסי' מ"מ טפי עדיף להרגו".
הוא למד מהשאלה דלעיל שאכן אין צער לבהמה בהמתתה.
ניתן לדחות את הראיה, שיתכן שרק רבי היה מומחה בהמתה ללא צער, ואילו שאר אנשים הממיתים גורמים צער לבהמה.
ובפירוש אמרו במסכת ברכות דף ח ע"א:
"תניא נמי הכי: תשע מאות ושלשה מיני מיתה נבראו בעולם, שנאמר: למות תוצאות - תוצאות בגימטריא הכי הוו. קשה שבכלן - אסכרא, ניחא שבכלן - נשיקה; אסכרא - דמיא כחיזרא בגבבא דעמרא דלאחורי נשרא, ואיכא דאמרי: כפיטורי בפי ושט. נשיקה דמיא כמשחל בניתא מחלבא".
הרי שיש מיתה קלה כהוצאת שערה מחלב, אך יש גם מיתות קשות ביותר.
הסבר נוסף לגמרא עולה מהמשך דברי הנודע ביהודה עצמו.
הוא הביא את ההלכה שצער בעלי חיים מותר כאשר קיים לכך צורך מסויים. וכיון שכאן היה צורך בסילוק ההיזק, לא היה איסור צער בעלי חיים. לכן מבואר שרק בעיקור צויין צער בעלי החיים, כיון שיש בו צער גדול יותר מהנצרך. ואף שאפשרות ההמתה אינה קיימת משום בל תשחית, ולכן לכאורה גם עיקור צריך להיות מותר, י"ל שרבי פנחס "ספוקי מספקא ליה, זיל הכא - קמדחי ליה, וזיל הכא - קמדחי ליה" (מסכת מועד קטן דף טו ע"ב), ושני המעשים אסורים משום החששות שבהם, שמא חמור הוא יותר מהמעשה השני.
ואף שבסוף ימיו היה רבי מרחם על בעלי חיים מלשוחטם למרות הצורך, כמובא במסכת בבא מציעא דף פה ע"א, מעשה רבי פנחס בן יאיר היה קדום לכך.
