כיון דדש ביה כהתירא דמי ליה
חולין ד ע"ב
"לעולם אימא לך: מומר לאותו דבר לא, מאי טעמא? כיון דדש ביה כהתירא דמי ליה".
מסקנת הגמרא שקמ"ל שלא אומרים כך, אלא גם מומר לשחיטה שחיטתו כשרה, אם הוא מומר לתיאבון.
ולכאורה למסקנת הגמרא נדחתה הסברה "כיון דדש ביה כהתירא דמי ליה".
וקשה, הלא סברה זו נכונה היא! שכך אמרו במסכת יומא דף פו ע"ב:
"מה אני מקיים (משלי כו, יא) כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ? - כדרב הונא, דאמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה... נעשית לו כהיתר".
ודברי רב הונא אלו (המכונים ה"היתר" של רב הונא) מובאים בשבעה מקומות בש"ס!
אלא שאמת שכיון שדש בה נעשית לו כהיתר. אולם אימתי דש? אימתי עבר פעם ראשונה ושנה בה? רק כאשר לא היה בפניו היתר, שהרי מדובר במומר לתיאבון – דלא שביק התירא ואכיל איסורא. אם כן רק באופן זה הוא מורה היתר לעצמו, לאמור – שהנבלה מותרת בשעת ה'דחק' כאשר אין בנמצא דבר אחר.
