מעט מאורו של הדף היומי
הרב יהודה זולדן
הרי אלו שלו
מה הופך חפץ שלא היה בבעלותו של אדם, והוא לא עמל עליו כלל, להיות שלו? לחילופין, אם הוכרז על האבידה והבעלים לא הגיעו, מדוע אסור להשתמש בחפץ ודינו שיהא מונח עד שיבוא אליהו? שאלות אילו שואל המהר"ל מפראג (באר הגולה, עמ' לא-לג), ותשובתו היא במישור המשפטי: "מפני שהממון של האדם אינו עצם מעצמו ובשר מבשרו, רק הוא קנינו אשר הוא שייך לאדם, ולפיכך כאשר נאבד הממון ממנו, ...וגם דעתו אין עליו שנתייאש והוציא את הממון מליבו, ...והוא הפקר גמור. ...ולכך אם מצא דבר שאין הבעלים מתייאשים ממנו אפילו עד מאה שנים, לא יגע בו. כי גם זה תורת אמת, שכל זמן שלא יצא הממון מרשותו ומדעתו, אסור להשתמש בו כלל עד שיבוא אליהו כי הוא ממון אחר". את מהות הייאוש מחפץ ומרכוש, הגדיר הרב שמעון שקופ: "דהוא ענין התרצות וניחותא, דבדבר שהבעלים חושבים שאבוד ממנו לעולם ולא יוחזר אליו, מיתרצים המה על כל המקרים שיתהוו עוד, ואינם חסים עוד עליו" (שערי יושר, שער ה, פרק יב, עמ' מט). אמנם לפנים משורת הדין, מצווה המוצא להשיב את החפץ לבעלים אם הוא יודע עליהם, על אף שהבעלים התייאשו וסילקו את בעלותם.
הראי"ה קוק (אגרות הראיה, חלק א אגרת פט עמ' צח- צט) מסביר זאת במישור הרוחני. בדרך כלל אדם קונה רכוש וקנין לאחר עמל ויגיעה, אך לעיתים הוא זוכה במתנה ללא כל מאמץ. הרכוש והקנין הם של הקב"ה, ואבידה- ומציאה, גם הם חלק מהדרכים לחלוקת הטוב והשפע האלוקי בין אנשים. פעולת הייאוש של המאבד, היא השלמה והתרצות עם המצב החדש שנוצר, והיא מסלקת לחלוטין את בעלות החפץ ממנו, ומאפשרת למוצא לזכות בו. ההשלמה היא קבלת הגזרה, כשלחפץ אין סימנים, או שאפסו הסיכויים למוצאו עם סימנים. היא הבעה וביטוי חיצוני לאשר מתחולל בקרבו של המאבד. הוא מודע לסדר האלוקי החדש באשר לרכושו האבוד, ומקבל בתנאים שנוצרו את העובדה שמקום החפץ הוא ברשות הרבים, ואצל המוצא הראשון.
