גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תשס"ח, מדור "עלי הדף"
מסכת מנחות
דף קי ע"א
קריאת פרשת הקרבנות - האם היא במקום הקרבת הקרבן בפועל ממש?
אמר רבי יצחק, מאי דכתיב "זאת תורת החטאת", "וזאת תורת האשם", כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם (קי ע"א). ולאור מאמר זה נפסק בשו"ע (או"ח סי' א ס"ה): "טוב לומר פרשת העקדה ופרשת המן ועשרת הדברות, ופרשת עולה ומנחה ושלמים וחטאת ואשם", וכפי שציין לכך בבית יוסף כמקורו טהור, וכן למה שאמרו ז"ל (תענית כז:): "אמר אברהם, רבש"ע, שמא ישראל חוטאין לפניך אתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה, א"ל, לאו, אמר לפניו, רבש"ע, הודיעני במה אירשנה, א"ל, 'קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת' וגו', אמר לפניו, רבש"ע, תינח בזמן שבהמ"ק קיים, בזמן שאין בהמ"ק קיים - מה תהא עליהם, א"ל, כבר תקנתי להם סדר קרבנות, בזמן שקוראין בהן לפני, מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני, ואני מוחל להם על כל עונותיהם".
בעל ה'חקרי לב' (או"ח סי' ב) הסתפק לפי זה, אם נתחייב אדם בקרבן חטאת או אשם, וכבר קרא פרשת הקרבן, האם כשיבנה בית המקדש יתחייב להביא את קרבנו לכפרה, דהא אפשר שכבר נפטר בקריאת פרשת הקרבנות, ונמצא שאם יביא שוב את הקרבן יהיה בכך משום חולין לעזרה. ומבאר את ספקו, כי יש להסתפק בכוונת הגמרא: "כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת" וכו', האם נחשב כהקרבה ממש, וא"כ כבר נפטר מחיובו ונתכפר לו עוונו בקריאה בלבד, וכמו שמדוייק מלשון הגמרא במס' תענית: "מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני, ואני מוחל להם על כל עונותיהם", או דילמא דמה שאמרו שנחשב "כאילו הקריב חטאת" וכו', אין זה אלא שהקריאה מגנת על האדם במקצת, אכן עדיין לא נתכפר לגמרי ולא נפטר מחיוב קרבן בפועל, אלא הוי מעין כפרת חטאת, וכענין שמצינו (סוטה ד:): "כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודת כוכבים", וכיוצא בזה יש הרבה מאמרי חז"ל בדברי אגדה, וכי הוי אמינא שיהא נחשב ממש כעובד ע"ז לחייבו סקילה (ועי' שו"ת ריב"ש סי' קע"א שלא יעלה על הדעת לומר שבאלו הנאמר "כאילו עובד ע"ז", יהיה הדין בהם יהרג ואל יעבור - כמו בע"ז ממש), ועיקר כוונתם ז"ל הוא שיש בהם איזה דמיון לעובד עבודה זרה, וכמו כן הוא לענינינו - בקריאת פרשת הקרבנות.
והכרעתו - שאין הקריאה נחשבת כהקרבה ממש (עי' 'נזר הקודש' ב"ר מד, כד), וזאת מכח הסברא וההגיון ואף גם מראיות ברורות בש"ס. מצד הסברא - כי לא מצינו שבזמן שביהמ"ק היה קיים היו יכולים להיפטר מחיוב קרבן על ידי קריאת פרשת הקרבנות. ואין לומר שאין דנין אפשר משאי אפשר [שבזמן שהיה אפשר להביא קרבנות בפועל - לא נפטרו ע"י הקריאה, ואילו בזמן שאי אפשר - הקריאה מועילה כהקרבה ממש (עי' 'יפה תואר' ויק"ר ט, ח)], דנמצא אם כן שהפסוקים "זאת תורת החטאת" "וזאת תורת האשם" נאמרו רק על זמן החורבן, והוא דבר שלא מסתבר, ואמנם אם הכוונה היא שהקריאה נחשבת מעין כפרת חטאת - שפיר אפשר לומר שהפסוקים מוסבים גם על זמן שבהמ"ק קיים, כי גם אז היתה הקריאה מכפרת במקצת עד שהקריבו את הקרבן בפועל (ראה שו"ת 'בנין שלמה' סי' א אות א: "ונראה דגם בזמן הבית היה שייך מצות אמירה - אם היה רחוק מירושלים והיה מחוייב חטאת, היו צריכים לומר בתוך כך הפרשה כדי להגן מן היסורים עד שיבא לירושלים ויקרב חטאת ממש", וע"ע שו"ת 'הר צבי' או"ח סי' א).
והראיות לכך מהא דאיתא בגמרא (שבת יב:): "לא יקרא לאור הנר שמא יטה, אמר רבי ישמעאל בן אלישע אני אקרא ולא אטה, פעם אחת קרא ובקש להטות... רבי נתן אומר קרא והטה, וכתב על פנקסו, אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת, לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה", ואם תאמר שהקריאה מועילה במקום הקרבן, וכי יתכן שרבי ישמעאל לא היה קורא סדר הקרבנות, ואף אם לא קרא - היה לו לקרות מיד ולהפטר מחיוב קרבן, שהרי שהויי מצוה לא משהינן, ומוכח מזה שאין הלימוד בסדר הקרבנות כהקרבה ממש, וכשיבנה בהמ"ק עדיין חייב להביא את קרבנו, ולכן כתב על פנקסו.
עוד ראיה הביא מהגמרא (יומא פ.): "אמר רבי אלעזר, האוכל חלב בזמן הזה, צריך שיכתוב לו שיעור שמא יבא בית דין אחר וירבה בשיעורין... דלא מחייבי קרבן עד דאיכא כזית גדול (וברש"י: "שמא יבא בית דין ויפטרנו מקרבן, ונמצא מביא חולין לעזרה"). ואם תאמר שהקריאה פוטרת מקרבן - הרי כבר נפטר מהבאת הקרבן על ידי הקריאה, וגם לפי הבית דין של אותו זמן - המחייבים קרבן - יצא מידי ספק, שהרי יצא ידי חובת קרבנו בקריאה.
גם הגה"ק הבני יששכר מתיחס בספריו לנדון זה, ובספר 'דרך פיקודיך' (הקדמה ה אות ז) כתב: "... כשעבר אדם ח"ו איזה עבירה בזה"ז, הגם שאמר הפרשה ועסק בדיני הקרבן המחויב לכפרת העבירה, הנה הגם שהבטיחנו השי"ת 'ונשלמה פרים שפתינו'... עכ"ז נ"ל דזאת הכפרה לא תספיק רק עד יבנה בהמ"ק במהרה בימינו, וכשיבנה בהמ"ק ב"ב יחוייב להביא כל קרבנות שנתחייב", והביא ראיה מדברי הרמ"ע מפאנו בענין קרבנות צבור שבחובה, "כשיבנה בהמ"ק ב"ב נהיה צריכים להקריב בכל שבת ובכל חודש כל קרבנות המוספין שחסרנו כל ימי גלותינו... עם היות שאנו מקיימים גם בימי גלותינו 'ונשלמה פרים שפתינו'". והביא גם את ההוכחות של ה'חקרי לב', ומסיק מזה: "על כן נראה לי לחוב גמור, מי שעבר ח"ו איזה עבירה מחוייב לכתוב על פנקסו כזאת וכזאת עשיתי, ולכשיבנה בהמ"ק אביא קרבן פלוני המחוייב" (ועעו"ש, וב'בני יששכר' מאמרי ר"ח מאמר ב אות ח, ומאמר ד אות ז. ועי' עוד אריכות בענין בספרי החיד"א: 'יוסף אומץ' סי' סה אות ג; 'ראש דוד' פר' צו. ועי' בשו"ת 'לב חיים' או"ח א סי' כט שהאריך בזה).
