הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטוי: "איפליגו בה חדא זימנא" 

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

מנחות קו ע"ב

"רב אשי אמר: בקטן והביא גדול קמיפלגי, רבנן סברי: קטן והביא גדול - יצא, ורבי סבר: לא יצא.
והא איפלגו בה חדא זמנא, דתנן: קטן והביא גדול - יצא, רבי אומר: לא יצא! צריכא, דאי איתמר בהא, בהא קא אמרי רבנן, משום דאידי ואידי קומץ הוא, אבל התם דקא נפישי אימורין - אימא מודו ליה לרבי; ואי איתמר בההיא, בההיא קאמר רבי, אבל בהא אימא מודי להו לרבנן, צריכא. (סימן: עצי"ם זה"ב יי"ן עול"ה תוד"ה שו"ר)."

הגמרא מקשה על רב אשי, שלפי ההסבר שלו במחלוקת רבנן ורבי יוצא שהם חולקים כאן בדין שכבר חלקו בו.

יד מלאכי כללי התלמוד כלל רמג

ואזדו לטעמייהו, כתב בזה כלל מחודש מוהר"ש אלגאזי בספר גופי הלכות כלל רט"ז בשם ספר החכמה דהיכא דפליגי בפירושא דמתני' או ברייתא אז שייך למימר ואזדו לטעמייהו כלומר מה שזה פירש כך וזה פירש כך משום דאזדו לטעמייהו

והיכא דפליגי בסברא דנפשייהו פריך והא איפליגו בה חדא זימנא והיכא דפליגי בסברא דנפשייהו וקאמר ואזדו לטעמייהו מסיק בגמרא צריכה עכת"ד וכ"כ רשב"ם והתוס' בפרק המוכר את הבית [דף] ס"ה א' דדרך הגמרא הוא לומר ואזדו לטעמייהו וצריכא כי היכי דלא תיקשי והא איפליגו בה חדא זימנא ע"כ,

ולי המך קשה דהא בפ"ט דפסחים [דף] צ"ג א' מצינו דקאמר ואזדו לטעמייהו על מחלוקת ר' ור' נתן דפליגי אליבא דנפשייהו ולא הוזכר שם שום צריכות וכן מצינו עוד בפ"ק דר"ה [דף] י"ב ב' במחלוקת ר"א ור' יהושע ובפרק הערל [דף] ע"ב ב' ובפרק מרובה [דף] ע"ז ב' ובכריתות [דף] ו' ב' ובשום א' מאלו לא עביד הש"ס צריכותא וכן בפ"ה דכתובות [דף] פ"א ב' ובפ"ח דמנחות [דף] ע"א ב' מצינו דפליגי אמוראי בפירוש המשנה ופריך תלמודא והא איפליגו בה חדא זימנא ואם כדבריהם הול"ל ואזדו לטעמייהו

ולולי דבריהם היה נראה לפק"ד לומר דכל היכא דקאמר ואזדו לטעמייהו בפלוגתא דנפשייהו ולא עביד צריכותא הוא משום דקים ליה לתלמודא דבאותם שני הדינים איפליגו בהו בבת אחת ואיתאמרו תרווייהו בחדא זימנא בבי מדרשא וחלקן לשנים מפני שהם ענינים חלוקים

וכשאומר והא איפליגו בה חדא זימנא הוא משום דידע תלמודא דבתרי זמני איפליגו בהו ועיין כיוצא בזה באות המם גבי מאן תנא וכו' דלא כפלוני, וקושטא קאי שאחרי מופלג שכתבתי כן מצאתי שכוונתי לדעת שר וגדול בישראל ה"ה הריטב"א ז"ל הובאו דבריו בהליכות אלי כלל תרס"ה ובכללי מוהריק"א דף ק"ה ב' וז"ל נראה דאף על גב דדרך הגמרא למעבד צריכות כי פליגי תרי אמוראי בתרי דיני שזה נשמע מזה מ"מ פעמים לא מצריך משום דידע בגמרא דבהנהו תרי דיני איפליגו האמוראים בחדא זימנא אלא דהגמרא פלגינהו להכי לא צריך לאצרוכי עכ"ד ובזה יתורץ שפיר מה ששמעתי מקשים בס"פ כל שעה [דף] מ' ב' גבי מחלוקת אביי ורבא בנא ומבושל ובזוג וחרצן דאמאי לא הרגיש ש"ס לאקשויי והא איפליגו בה חדא זימנא או למימר ואזדו לטעמייהו כיון דתרווייהו בחדא שיאטא שייטי וחד טעמא אית להו ובמ"ש ניחא דאפשר שפיר דמסדרי התלמוד הוה קים להו דבחדא זימנא איפליגו בתרווייהו כן נלפק"ד ועיין רשב"ם בב"ב [דף] ק"ז ב' ד"ה הלכתא:

ה"יד מלאכי" מסביר מה ההבדל בין "ואזדו לטעמייה" לבין "והא איפליגו בהו חדא זימנא".
יש לציין ששני הביטויים האלה מדגישים דברים סותרים.
הראשון - מדגיש באופן חיובי את העובדה שדברים שנאמרים בסוגיה מתאימים לדברים שאותו אמורא [או אמוראים] כבר אמר במקום אחר.
והביטוי השני - מציין תופעה זו באופן שלילי: מדוע על האמורא לומר כאן הסבר שכבר אמר במקום אחר.

בתחילה מביא הסבר:
"ואזדו לטעמייהו" כשהאמוראים מסבירים משנה.
"והא איפליגו בהו חדא זימנא" – כשמדובר בסברות עצמאיות ["סברא עצמאית"].

הוא דוחה הסבר זה ומסביר באופן שונה:
"ואזדו לטעמייהו" – כשהאמוראים אמרו את שני העניינים באותו זמן בבית המדרש.
"והא איפליגו..." כשהאמוראים אמרו את שני העניינים בזמנים נפרדים, ולכן זה בא כקושיה - מדוע היה להם צורך
לחזור על אותם עקרונות. – כמו בסוגייתנו.