מעט מאורו של הדף היומי
הרב יהודה זולדן
הכרזת אבידה בעת עליה לרגל
על אבידה יש להכריז במקום מרכזי. ר' יהודה מסביר מה פרק הזמן בו הכריזו והיכן, בזמן שבית המקדש היה קיים: "שלש רגלים, ואחר הרגל האחרון שבעה ימים, כדי שילך לביתו שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד". כיצד היה מכריז? "תנו רבנן: רגל ראשון אומר: רגל ראשון, רגל שני אומר: רגל שני, רגל שלישי אומר סתם". רש"י מסביר שההכרזה זהו רגל ראשון, נועדה שלא להטריח את האובד לחזור, וכשיבוא לרגל הבא יתן סימניה. ברגל השלישי אומר סתם אבידה מצאתי, ואינו אומר איזה רגל הוא למציאתה, כדי שלא יסמוך האובד על רגל הבא, ויבין שזהו רגל האחרון. מדוע אם כן, לא נקבע שיכריזו רק פעמיים? משיב הרב אריה לייב צונץ: "לפעמים עולי הרגלים התעכבו שני רגלים כגון בין פסח לעצרת, שלא נשאר רק זמן מועט עד הליכה ושיבה, לכן נתנו גבול שלושה רגלים דקודם השלישי מסתמא נודע לו" (מעיני החכמה, בבא מציעא כח ע"א).
לפי הסבר זה יוצא, שבזמן המקדש, היו עולי הרגלים, ובמיוחד אותם הגרים במרחק רב מירושלים, עוסקים זמן רב בקיומה של מצוה זו. העולה לרגל לפסח, יוצא מביתו חמש עשרה יום לפני פסח, ויתכן שישוב לביתו רק לאחר חמישה עשר יום אחרי חג השבועות. ושוב, לפני סוכות ייעלה לרגל, וישוב לביתו בז' במרחשוון, יום שאילת הגשמים שנתקן בתאריך זה "כדי שיגיע אחרון שבארץ ישראל לנהר פרת".
כיום יש להכריז במקומות מרכזיים כאמור בהמשך הסוגיה: "משחרב בית המקדש, שיבנה במהרה בימנו, התקינו שיהו מכריזים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ומשרבו האנסים - התקינו שיהו מודיעין לשכיניו ולמיודעיו, ודיו". בכל מקום יש לאתר מקום מרכזי, בו יש סבירות גדולה שרוב תושבי האזור מגיעים לעיתים קרובות ולהכריז שם. בעידן האינטרנט, ניתן להכריז במסגרת דואר אלקטרוני - יישובי, שכונתי וכד', ובעת פריסה רחבה יותר, באתר: איבוד. לכשיבנה בית המקדש במהרה, יקום בודאי אתר לטובת מי שאיבד חפץ בעת העליה לרגל, והמוצא יוכל לשוב מיד לביתו.
