הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטוי: "לעולם אימא לך" 

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

מנחות קא ע"ב

"לא, לעולם אימא לך: טהורין בעלמא נפדין, והני משום דלא שכיחי הוא."

הגמרא הקשתה על שמואל ועתה מיישבת. בתרוץ היא טוענת שבמשנתנו אין הבאור – כמו שהוסבר בקושיה – שאין קדשים נפדים מטעם שנחשבים כטהורים – וקשה על שמואל. אלא יש לומר, שקדשים טהורים נפדים –וכדברי שמואל, וההסבר שהקדשים במשנה – עצים, לבונה וכלי שרת – לא נפדים מפני שאינם מצויים, לכן תיקנו חכמים שאינם נפדים.
כלומר, הקושיה הסתמכה על הנחה שהסבר המשנה הוא בדרך מסויימת. לכן, התרוץ הוא, שאין הכרח להסביר כך את המשנה וניתן להסבירה באופן שונה, ואז אין קושיה על שמואל.
הגמרא היתה יכולה להשתמש בפתיחה לתרוץ רק בביטוי "לא...", ומה מוסיפה התוספת של "לעולם אימא לך"?
כנראה שהביטוי "לא" מהווה רק דחיה לקושיה, ואילו התוספת של "לעולם אימא לך" מלמד שזהו הפרוש המועדף ובאמת אין קושיה על שמואל.

של"ה - כללי התלמוד (יג) כלל לשונות סוגיות

שלז. לעולם אימא לך. דרך התלמוד לומר, 'לעולם אימא לך' על שקדם המקשן בשתי חלוקות והקשה עליהם, ותירץ שאחת היא אמיתית, ועל תירוץ ההיא חזר המקשן להקשות שאין החלוקה ההיא אמיתית, ועל הדין הדר התרצן, לעולם אימא לך למה שקדמתי בחלוקה שהיא אמיתית.
ולפעמים אומר לעולם אימא לך על מה שקדם המקשן בשתי חלוקות והקשה עליהן, והתרצן נקט חדא מינייהו שהיא אמיתית, ועליה קאמר לעולם אימא לך.
וכתב הרב שמואל סודילו (כללי שמואל פרק הלמ"ד סימן קצח), וקשיא לן היכי קאמר לעולם אימא לך בכהאי גוונא, לפי שלעולם אימא לך פירושו: לעולם אימא מה שכבר אמרתי, ואם לא אמר דבר ובא לתרץ הקושיא, היכי קאמר לעולם אימא לך. ושמעתי ממורי הרב רבי יצחק דיליאון ז"ל, שהתשובה בזה, כי כשחולק המקשן בשתי החלוקות לא ימנע, או הם מוכרחות וליכא חלוקה שלישית, או איכא חלוקה שלישית, ואי איכא חלוקה שלישית, אם כן הקשה על חלוקה אפשריות, דהואיל ואיכא חלוקה שלישית ולית בה קושיא אמאי הקשה, הלכך צריכא למימר דליכא חלוקה שלישית. והואיל והחלוקות הם מוכרחות, על כרחין צריכא למימר דחדא מינייהו היא אמיתית לכולי עלמא, ואם היא אמיתית אפילו לתרצן, החלוקה ההיא הויא כאילו הודה עליה התרצן, ואם הוא כאילו הודה עליה אפילו שבפירוש לא הודה, אפשר לומר על החלוקה ההיא לעולם אימא לך, כי הדבר שהוא בכח הוי כאילו הוא בפועל.
וכזה הרבה בתלמוד שהקשה ממה שבכח כאילו הוא מה שבפועל, והכא נמי הואיל ושתי החלוקות הן מוכרחות ממה שבכח, הוא שהודה על אחת מהן דהוי הודאה מה שבכח כאילו הודה בפועל, הלכך אתי שפיר לעולם אימא לך, הואיל והודה תחילה בכח, והכי קאמר לעולם אימא לך מה שהודיתי בכח שהיא חלוקה אמיתית, עד כאן לשון (כללי שמואל).

דבריו אלה של השל"ה כנראה לא שייכים לדוגמה כבסוגייתנו.

יד מלאכי כללי התלמוד כלל קלז

דחיה, למדתי כלל מחודש בזה מדברי הכ"מ רפ"ד מהלכות שבת דלדעת הרמב"ם אפשר לומר
דכל דלא דחו לה בדרך דילמא אלא בלעולם אימא לך משמע דקושטא דמילתא הכי איתיה ע"ש. אמנם מצאתי בתשובה להרשב"א סימן שי"א שכתב לדעת הרמב"ם דלעולם אימא לך דחיה בעלמא היא ויש לתמוה על הכ"מ שהרי הוא בעצמו רמז לתשובת הרשב"א הלזו בסוף פ"ב מהלכות בכורות ע"ש וכן מצאתי להר"ב לחם משנה רפ"ד מהלכות שבת דלעולם אימא לך מקרי דחיה. ומצאתי עוד להכנה"ג בי"ד סי' ע"ב הגהות הב"י אות ו' שכתב בשם רש"ל והר"י מקרעמניץ ז"ל דלדעת ר"ת כל היכא דקאמר תלמודא שאני הכא ולא אמר דילמא פסיק הוא כלישנא דתלמודא אף ע"פ שאינו עומד והביאו בשיירי כנה"ג בכללים נפרדים כלל ל' וכן ראיתי להריטב"א בחידושי יומא ר"פ בא לו כ"ג שוב מצאתי להר"ן בפ"ב דגיטין דף תקס"ג ע"א שכתב דאע"ג דבלשון דילמא קאמר קושטא דמילתא הכי הוי ומשום כבודו הוא דקאמר ליה הכי יע"ש:

מדברי ה"יד מלאכי" נלמד שיש מחלוקת ראשונים אם "לעולם אימא לך" הינו "רק" דחיה" או סברא סופית של מי שאמרה.
אבל בסוגייתנו שיש מונח פתיחה נוסף של "לא..." נראה יותר, שמדובר בדחייה סופית של ההסבר במשנה שעל פיו נוסדה הקושיה על שמואל.