הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
כלל פסיקה: "הלכה כתנא קמא"; "סוגיא כוותיה"
מנחות ק ע"א
"גמ'. תנן התם, אמר להם הממונה: צאו וראו אם הגיע זמן שחיטה, אם הגיע - הרואה אומר: ברקאי;
מתתיא בן שמואל אומר: האיר פני כל המזרח, עד שבחברון? והוא אומר: הן. ולמה הוצרכו לכך? שפעם אחת עלה מאור הלבנה ודימו שהאיר מזרח, שחטו את התמיד והוציאוהו לבית השריפה, והורידו כהן גדול לבית הטבילה."
בפשטות יש מחלוקת בין הראשונים אם "מתתיא בן שמואל" חולק על תנא קמא. אם הוא איננו חולק, אלא מסבר/מדגים את דברי תנא קמא, הרי שברור מדוע הרמב"ם [להלן] פסק כמותו. אולם אם הוא חולק על תנא קמא מדוע הרמב"ם פסק כדעת "מתתיא בן שמואל"? [ראה על כך דיון ב"מתיבתא","ילקוט ביאורים", עמדו קפד].
רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק א, הלכה ב:
ואימתי זמן שחיטתן, של בקר שוחטין אותו קודם שתעלה החמה משיאור פני כל מזרח, ופעם אחת דחקה השעה את הצבור בבית שני והקריבו תמיד של שחר בארבע שעות ביום.
ההנחה ביסוד השאלה מדוע הרמב"ם פסק כדעת "מתתיא בן שמואל" היא, שההלכה צריכה להיות כתנא קמא מפני שהיא נחשבת "דעת רבים", והכלל הוא, שהלכה כ"רבים" נגד יחיד.
התוס' יום טוב מסביר שמתתיא בן שמואל היה ממונה על הפייסות, הוא היה יודע כיצד התהליך היה מתבצע. כדי ללמוד מכאן כלל עקרוני ניתן לומר, שאמנם הכלל הוא "הלכה כרבים", אבל אם יש סיבה עניינית כמו "בקיאותו" של החכם היחיד – הלכה כמותו [כמו שיש אומרים שהכלל הוא, שהלכה כרבי יוסי גם נגד "רבים" מפני ש"נימוקו עימו"].
אולם תלוי בשאלה האם "מתתיא בן שמואל" נחשב כ"תנא", או לא. אולי לפי ההסבר של התוס' יום טוב משמע שלא נחשב כתנא, ולכן הרמב"ם פסק כמותו.
יש המסבירים [ב"ילקוט ביאורים", שם] את פסק הרמב"ם, בכך, שהמשנה - בהמשך - מסבירה ומפרשת את דברי מתתיא בן שמואל, ולכן משמע שפוסקת ["עורך המשנה" – רבי יהודה הנשיא] כמותו.
וכן יש אומרים שהסוגיה במסכת יומא [דף כח עמוד א] דנה בדבריו של מתתיא בן שמואל, ולכן משמע שהגמרא ["עורך הגמרא"] פוסקת כמותו. ["סוגיא כוותיה"]
